טיול נבדה אורגון, יום 15: ממגדלי הסלע של מונו לייק אל השקיעה בדיונות יוריקה בעמק המוות

יום מגוון להפליא ורווי בניגודים דרמטיים. הוא התחיל במגדלי טופה מוזרים ובאגמים אלפיניים קרירים למרגלות הסיארה נבדה, המשיך דרך מעיינות חמים בעמק הנהר, והסתיים בנסיעת שטח מבודדת אל הדיונות הגבוהות של עמק המוות.

אני חייב לפתוח את היום הזה בציון עובדה אחת חשובה: באזור המיוחד והמדהים הזה של מזרח הרי הסיירה וציר כביש 395 ביקרתי המון פעמים בעבר. הוא מוכר לי היטב, ולכן החלק הראשון של היום הנוכחי תוכנן מראש רק כסדרה של "טעימות" נוסטלגית ומהירות מהנקודות האהובות עליי, ולא כסיור עומק או כהליכות רגליות קשות וממושכות.

בעבר כבר נברתי עמוק בכל פינה לאורך הציר הזה, ואף פרסמתי בבלוג שלי מדריך טיולים מפורט, מקיף ומושקע ביותר, המכסה את כל מה שיש לעשות ולראות באזור, החל מאגם טאהו בצפון ועד לעיירה מוהאבי שבמדבר קליפורניה בדרום. למי שרוצה לצלול אל אינספור האפשרויות, המסלולים הנסתרים וההמלצות המלאות של מזרח הסיארה, אני ממליץ בחום להיכנס לקרוא את המדריך המלא שלי בקישור: https://www.yiftahtrails.com/post/eastern-sierra-highway-395-travel-guide

אבל היום, המטרה שלי הייתה אחרת לגמרי. רציתי ליהנות מהזיכרונות המוכרים, ומשם לחתוך אל עבר הרפתקה חדשה, נידחת ופראית לחלוטין שמחכה לי עמוק בפארק הלאומי של עמק המוות. כך נראה יום של ניגודים חדים…

בוקר סוריאליסטי בסאות' טופה (South Tufa – Mono Lake)

פתחתי את הבוקר באחד האתרים המיוחדים ביותר בקליפורניה, אזור South Tufa לחופו של אגם מונו המסתורי.

האגם המלוח והבסיסי (אלקליין) הזה הוא שריד לאגם פרה-היסטורי עצום, והאטרקציה המרכזית בו היא מגדלי הטופה (Tufa Towers), עמודי סידן פחמתי (גיר) משוננים שנוצרו מתחת למים כאשר מעיינות מים מתוקים עשירים בסידן נפגשו עם מי האגם העשירים בפחמות. בעקבות הטיית מקורות המים של האגם בעבר על ידי עיריית לוס אנג'לס, מפלס המים צנח וחשף את קתדרלות הסלע הלבנות והמוזרות הללו אל מעל פני השטח, מה שיוצר מראה של כוכב לכת אחר.

אבל מעבר לגאולוגיה, אגם מונו הוא מערכת אקולוגית שוקקת חיים וייחודית בצורה בלתי רגילה:

• מיליארדי זבובים (Alkali Flies): כשהולכים לאורך קו המים, מבחינים בשטיחים שחורים ונעים של מיליוני זבובים קטנים המכסים את הגדה. אלו זבובי אלקליין, והם אינם עוקצים או מציקים לבני אדם. יש להם יכולת מדהימה לכלוא בועת אוויר סביב גופם ולצלול מתחת למים המלוחים כדי להטיל ביצים ולכלות אצות. ברגע שמתקרבים אליהם, הם מתרוממים יחד בנחילים נמוכים ויוצרים צליל רשרוש ייחודי.

  

• חסילוני האגם (Brine Shrimp): המים עצמם עמוסים במיליארדי חסילונים זעירים הייחודיים לאגם זה, המתרבים באחוזים מטורפים בגלל היעדר דגים במים הבסיסיים.

• גן עדן לציפורים והעיטים המקננים: השילוב של אינספור זבובי אלקליין וחסילוני מים הופך את אגם מונו לתחנת האכלה קריטית עבור מיליוני ציפורים נודדות (כמו שחפים ושחייניות) שעוצרות כאן מדי שנה. אחד המחזות המרשימים ביותר כאן הוא ציפורי הטרף, ובראשן אוכלוסיית השלכים (Ospreys, המכונים לעתים עיטי דגים) הבוחרים לבנות את קניהם העצומים ממש על ראשי מגדלי הטופה המבודדים המזדקרים מתוך המים. המגדלים הללו מספקים להם הגנה מושלמת מפני טורפים יבשתיים (כמו קויוטים), וניתן לצפות בהם מקננים וממריאים אל על על רקע המים הכחולים והרי הסיירה.

  

הליכה ב-Parker Lake וסיבוב הג'ונו לייקס (June Lake Loop)

מאגם מונו המשכתי אל עבר רצועת האגמים האלפיניים שלמרגלות ההרים. הגעתי אל ה-Parker Lake Trailhead ויצאתי להליכת בוקר יפהפייה בתוך קניון הררי. השביל מטפס במתינות לאורך נחל זורם, דרך חורשות עצי צפצפה, עד שלאחר כ-2 מייל הוא נפתח בבת אחת אל אגם פארקר, אגם קטן, צלול ומהמם החסום בין קירות סלע אנכיים ועצומים של רכס הסיירה.

חציתי את הנחל שמנקז את האגם על גבי מעבר של גזעי עץ, והמשכתי לצעוד לצידו המרוחק של האגם, שם כבר האירה השמש. ניצלתי את הרגע ויצאתי לרחצת התרעננות מהירה; המים היו ממש קרים, אבל זה היה תענוג אמיתי להתרענן ככה אחרי הרבה ימים רצופים באקלים המדברי.

לאחר הטיול חזרתי לרכב ועשיתי את סיבוב הנסיעה המפורסם והציורי של June Lake Loop (כביש 158), החולף על פני סדרה של אגמים כחולים וקרחוניים – ג'ונו לייק, גאל ראונד לייק וסילבר לייק, המוקפים כולם ביערות מחטניים עבותים וצוקי ענק.

תחנת מעבר קצרה בממוט לייקס וביקור ב-Hot Creek

המשכתי בנסיעה דרומה על כביש 395 אל עבר עיירת הקייט המפורסמת ממוט לייקס (Mammoth Lakes). מכיוון שביקרתי באזור הזה המון פעמים בעבר, הפעם לא עצרתי לטיולים ארוכים אלא נסעתי ישירות אל נקודת התצפית של Twin Falls Overlook, כדי להעיף מבט מהיר ומרשים על המפלים הכפולים הצונחים מתוך המצוקים אל עצי היער למטה.

מממוט חתכתי מזרחה אל עבר העמק הפתוח כדי לבקר באתר הגיאולוגי המרתק Hot Creek Geologic Site (מהצד של המעיינות החמים). כאן, נהר קריר זורם בתוך קניון סלעי קטן, כאשר מתוך קרקעיתו וקירותיו פורצים פתאום פומארולים (פתחי קיטור) ומעיינות חמים רותחים בצבעי טורקיז מדהימים, עדות חיה לתא המגמה הרוחש עמוק מתחת לעמק לונג ואלי. זהו מראה מיוחד במינו, במיוחד כשברקע מתרוממות להן פסגות הרי הסיירה המושלגות.

התקדמתי בנסיעה לאורך דרכי העפר של העמק בניסיון למצוא פינה שקטה לטבילה במעיינות החמים הציבוריים והפתוחים של האזור, ועברתי בין שלוש נקודות מוכרות: Shepherd Hot Springs, Crab Cooker Hot Springs, ו-The Rock Tub Hot Springs. לצערי, כל שלושת האתרים הללו היו עמוסים לחלוטין ברכבים ובאנשים שתפסו את בריכות הטבילה. מכיוון שלא היה לי שום עניין להצטופף, ויתרתי על הרעיון והמשכתי בנסיעה דרומה.

הגעתי אל העיר בישופ (Bishop), שם עצרתי להתרעננות ולביצוע מילוי דלק אחרון וקריטי לג'יפ, רגע לפני שאני נפרד מהציביליזציה ויוצא לנסיעת שטח ארוכה ומבודדת במדבר העמוק.

הדרך הפראית מביג פיין (Big Pine) אל דיונות יוריקה (Eureka Dunes)

מבישופ נסעתי קטע קצר דרומה על כביש 395 עד לעיירה הקטנה ביג פיין (Big Pine), שהיא שער היציאה הרשמי אל עבר החלק הצפון-מזרחי הנידח של הפארק הלאומי עמק המוות (Death Valley National Park). פניתי מזרחה אל כביש Big Pine Road (המוכר גם כ-Death Valley Road) והתחלתי בנסיעה המדברית.

פירוט מסלול הנהיגה אל הדיונות

הכביש מתחיל כציר אספלט צר ומטפס בצורה חדה ומפותלת דרך ההרים הצחיחים והריקים של רכס האיניו (Inyo Mountains), דרך מעבר הרים בגובה של למעלה מ-7,200 פיט (Death Valley Overlook), המעניק מבט אחרון ומדהים על העמק מאחור. הכביש עובר בקטעים של מדבר מוהבי עם יערות של עצי גושוה טרי.

מיד לאחר חציית קו הרכס, הכביש צונח למטה בחדות והאספלט נעלם לחלוטין. מכאן והלאה זו דרך עפר רחבה אך קשוחה, זרועה באבנים ובעלת קטעי "קורדרוי" (Washboard) מטלטלים ומאובקים בצורה קיצונית.

הנסיעה מנערת העצמות הזו נמשכת לאורך עמק הסלעים העמוק והריק של Eureka Valley. בשלב מסוים נכנסים באופן רשמי אל תוך השטח של הפארק הלאומי עמק המוות בקליפורניה. למעשה, אנחנו נמצאים כאן בקצה הצפוני ביותר של השמורה ומרוחקים לחלוטין מכל המוקדים המתויירים וההמוניים. שווה לזכור שזהו הפארק הלאומי הגדול ביותר ב-Lower 48 States (ארצות הברית היבשתית).

לאחר כ-28 מיילים של נסיעה מביג פיין, מגיעים לפיצול דרכים מבודד בשממה (המסומן בשלט קטן), שבו פונים ימינה (דרומה) אל עבר Eureka Valley Road.

קטע זה הוא דרך עפר צרה יותר המובילה לאורך כ-10 מיילים ישירות אל בסיס הדיונות, כאשר המבנה המונומנטלי והלבן שלהן הולך וגדל מול השמשה הקדמית ככל שמתקרבים. גם הדרך הזו הייתה משובשת ומטלטלת מאוד, ללא שום יכולת למצוא נתיב עם פחות זעזועים; חבטות השטח האלו הן ללא שום ספק מבחן סיבולת שבו מכלולי הרכב והצמיגים סובלים לא מעט.

שקיעה אינטימית על הדיונות הגבוהות ביותר

כשהגעתי סוף סוף אל מגרש העפר הפראי שבבסיס הדיונות של יוריקה (Eureka Dunes), הופתעתי לטובה, למרות שהיה זה סוף השבוע הארוך של יום הזיכרון האמריקאי (Memorial Day), היה שם בסך הכל עוד רכב אחד בלבד של מטייל בודד.

מעט על הדיונות ואיך הם נוצרו:

דיונות יוריקה (Eureka Dunes) הן תופעת טבע מרהיבה ויוצאת דופן הממוקמות בקצה הצפוני של עמק יוריקה, בתוך הפארק הלאומי עמק המוות. הדיונות הללו הן הגבוהות ביותר במדינת קליפורניה (ובכל צפון אמריקה, שכן הן מתנשאות לגובה של כ-200 מטרים מעל קרקעית העמק היבש). מה שהופך אותן למיוחדות כל כך היא העובדה שהן עומדות כאי מבודד של חול בלב עמק מדברי צחיח, ללא מערכות דיונות נוספות באזור.

הסוד מאחורי היווצרותן ומיקומן הייחודי טמון בשילוב מושלם בין משטר הרוחות לגיאוגרפיה של המקום.

לאורך אלפי שנים, הרוחות המנשבות בעמק נושאות איתן גרגרי חול דקים שמקורם בקרקעיות האגמים היבשים שבדרום ומערב העמק. כאשר הרוחות הללו דוחפות את החול הן נתקלות פתאום במחסום גיאולוגי אדיר – המצוקים התלולים והגבוהים של רכס הרי הלסט קרוס (Last Chance Range). כתוצאה מהמפגש עם ההרים, הרוח מאבדת מעוצמתה ומאטה בפתאומיות, מה שגורם לה לשמוט את החול בדיוק באותה נקודה. לאורך עידנים, "מלכודת הרוח" הזו גרמה לכך שהחול נאסף ונערם שוב ושוב באותו מיקום ספציפי, ויצר את הדיונות העצומות הללו.

מעבר ליופיין הויזואלי, דיונות יוריקה שייכות לקבוצה מצומצמת מאוד של דיונות ברחבי העולם הידועות כ"דיונות שרות" (Singing Dunes או Booming Dunes). כאשר החול יבש לחלוטין והתנאים האטמוספריים מתאימים, תנועה של גרגרי החול גורמת למיליוני גרגרים בגודל אחיד להתחכך זה בזה בו-זמנית. החיכוך המסיבי הזה מייצר תהודה אקוסטית מדהימה. שאני ביקרתי כאן היתה רוח ולא שמעתי את הצלילים המיוחדים.

הנקודה המרוחקת הזו של הדיונות הייתה למעשה היעד האחד לפני האחרון ברשימת המקומות הייחודיים שטרם ביקרתי בהם בעמק המוות (היעד השני הוא מתחם כבשני הפחם של וילדרוז – Wildrose Charcoal Kilns). טוב, אחרי היום נשאר לי רק עוד אתר אחד כדי להשלים את הרשימה האישית שלי לפארק הזה.

לא בזבזתי זמן, שלפתי את ציוד הצילום והתחלתי בטיפוס הרגלי, המפרך והתובעני על גבי רכסי החול התלולות במטרה להגיע אל הפסגות הגבוהות לפני שהשמש תיעלם. הצעידה בחול הטובעני מעייפת להפליא, אבל ככל שעולים בגובה, הנוף של העמק הנידח מסביב הולך ונפתח בצורה עוצרת נשימה.

בזמן ששהיתי למעלה, חקרתי את קווי הרכס המשתנים והתבוננתי בדרך שבה השמש צובעת את חמוקי הדיונה, הבחנתי ברכב נוסף שהגיע לחניה למטה. ממש דקות ספורות לפני רגע החשיכה, הגיעה אל האתר גם קבוצה מאורגנת גדולה של 3 רכבי שטח; לשמחתי, הם בחרו להתמקם ולהקים את מאהל הלילה שלהם באזור מרוחק מאוד מאיתנו, כך שהשקט המוחלט והבידוד של המקום נשמרו לחלוטין.

זכיתי לחוויה של שקיעה פנומנלית ויפהפייה בצורה בלתי רגילה. האור האחרון של השמש בצבץ מתוך מסך העננים וצבע את גלי החול הלבנים בגוונים עמוקים וחמים של כתום, זהב וורוד, כשהקפלים והסכינים החדות של הדיונות מייצרים צללים ארוכים ומשתנים מרגע לרגע.

לעיתים היתה רוח ממש חזקה שהסיע את החול ולעיתים היה ממש רגוע.

נשארתי לשבת על פסגת החול הגבוהה והשקטה, נהנה מהבדידות ומהנוף המהפנט, עד שהאור נעלם לחלוטין והחושך המדברי העמוק עטף את הדיונות.

ירדתי בזהירות חזרה אל הג'יפ תחת שמיים שחורים וזרועי מיליוני כוכבים, מוכן ללינת שטח פראית ומבודדת באחד המקומות המיוחדים והמנותקים ביותר במערב.