טיול נבדה אורגון, יום 13: מאורגון לנבדה – דרך הפינה של קליפורניה אל מעיינות המדבר ומישורי הפלאיה של בלאק רוק

מתעורר אל קרירות הבוקר על קצה החרוט הגעשי המבודד, מניע את הג'יפ ויוצא למסע דרומה שחוצה שלוש מדינות ביום אחד. הנוף הופך פראי, צרוב שמש ונידח מרגע לרגע, בדרך אל אגני המלח והמעיינות החמים של נבדה.

נפרדים מאורגון דרך אגמי הלבה והמדבר הדרומי

ירדתי מהלוע המיוער של החרוט הגעשי חזרה אל השבילים שביער, ופניתי דרומה כדי להתקדם לאורך הנקודות הדרומיות של המדינה. הנוף הולך ומאבד את הירוק שלו לטובת מרחבים פתוחים ושטוחים יותר.

פארק המדינה הקטן פורט רוק (Fort Rock State Park): נסיעה לצד תצורות הסלע הגעשיות המרשימות של פורט רוק, המזדקרות כמו מבצר ענקי בלב המדבר. לא נכנסתי לפארק עצמו מכיוון שהיה מוקדם מדי והשערים היו סגורים. הסתפקתי בצפייה ב"מצודה" הגעשית המרשימה הזו ישירות מהכביש.

שרידי העיירה Fort Rock Homestead Village Museum: עצרתי לרגע ליד מוזיאון השרידים הפתוח שהיה עדיין סגור למבקרים.

מעט היסטוריה, מה זה בעצם "הומסטד" (Homestead) ואיך הוא פיתח את המערב? חוק ההומסטד (Homestead Act) ההיסטורי משנת 1862 היה אחד המנועים העוצמתיים ביותר ליישוב המערב השומם. הממשל האמריקאי העניק לכל אזרח (או מהגר שהתחייב להפוך לאזרח) חלקה של 160 אקר (כ-640 דונם) של אדמת ציבור בחינם. התנאי היחיד היה פשוט וקשוח: המשתקעים היו צריכים לגור על הקרקע, לבנות בה בית (Homestead) ולעבד אותה חקלאית במשך חמש שנים רצופות. החוק הזה משך מיליוני חלוצים ומשפחות אל השממה, אילץ אותם לבנות חיים יש מאין, ובכך הפך את המערב הפרוע מרצף של שטחים פתוחים למדינות מיושבות ומשגשגות.

ביקור ב Hole in the Ground: המשכתי לעצרת קצרה באזור הגיאולוגי המיוחד הזה, השוכן לא רחוק מכביש 31. כשמו כן הוא: חור עצום ונקי בלב הרמה המדברית, שנוצר מפיצוץ געשי קדמוני. קוטרו מגיע לכמייל וחצי, וישנו שביל עפר שמקיף אותו מלמעלה לצד אפשרות לרדת ישירות אל תחתית הלוע. משם חתכתי צפונה לעיר לה פיין (La Pine) לצורך תדלוק, רגע לפני שאני נכנס סופית לחלקים הנידחים.

בדרך דרומה עברתי בנקודות הבאות:

• סילבר לייק (Silver Lake): מעבר דרך העיירה הקטנה. להפתעתי, דווקא כאן נתקלתי בקליטה סלולרית מצוינת, אז ניצלתי את ההזדמנות והורדתי למכשיר את המפות הלא מקוונות (Offline Maps) להמשך היום – החלטה שהתבררה כקריטית.

• האגמים Summer Lake ו-Paisley: נסיעה ארוכה לאורך אגם הקיץ (Summer Lake) הרחב והרדוד, וצפייה במצוקים התלולים והמרשימים שמלווים את הדרך עד לעיירה הקטנה פייזלי.

• העיירה לאקוויו (Lakeview): הגעה אל מי שמכונה "בירת הדאון-גליידינג (גלשני אוויר) של אורגון". זוהי העיירה המרכזית האחרונה בהחלט בציר, המציינת את נקודת חציית קו הגבול הגיאוגרפי דרומה לתוך קליפורניה. נחמד להיזכר איך כבר הייתי בעיר הזו בטיול שלי, זה היה בבוקרו של היום הרביעי של הטיול בדרך מערבה לכיוון קריטייר לייק. אפשר להגיד באופן מילולי שסיימתי מעגל של טיול ענק בכל אורגון המערבית, זה שם פרופורציות לטיול המדהים הזה.

חציית הפינה הצפון-מזרחית של קליפורניה (Modoc County)

מלאקוויו חציתי את הגבול אל תוך מדינת קליפורניה. אבל זו לא קליפורניה המוכרת של החופים, הערים הגדולות והאוטוסטרדות, אלא הפינה הצפון-מזרחית המבודדת, הקשוחה והפראית ביותר שלה, מחוז מודוק (Modoc County):

• העיירה אלטורס (Alturas): מעבר מהיר דרך העיירה, המהווה את המרכז המנהלתי של היער הלאומי מודוק.

• העיירות סידרוויל (Cedarville) ואיגלוויל (Eagleville): פניתי מזרחה וחציתי את עמק אפרת' (Surprise Valley) הציורי והמבודד. עברתי דרך עיירות הבוקרים הקטנות סידרוויל ואיגלוויל, השוכנות באופן דרמטי למרגלות הרי הוורנר (Warner Mountains) הזקופים.

הכניסה לנבדה והדרך למערב הפראי של Vya

מאיגלוויל הכביש הסלול נגמר לחלוטין, וחציתי את קו הגבול הרשמי אל תוך מדינת נבדה.

מפה והלאה האספלט נעלם, והדרכים הופכות לדרכי עפר נידחות, שוממות ומאובקות בלב השממה הבלתי נגמרת.

• נקודת היישוב ויא (Vya): מעבר דרך נקודת הציון של עיירת הרפאים ויא. זוהי תחנה היסטורית חשובה על שבילי המהגרים והכרכרות של פעם. כיום אין כאן כלום מלבד כמה חוות. אפשר להגיד ששער הכניסה הרשמי לאזור הצפון-מערבי של מדינת נבדה נראה כמו האזור, אחד האזורים המדבריים, המבודדי, השוממים והכי פחות מיושבים בכל ארצות הברית.

123 מייל של נסיעה אל מעיינות חמים בלב המדבר

אחרי שחציתי את קווי הגבול של אורגון והפינה המבודדת של קליפורניה, הגעתי אל מה שהיה אמור להיות אחד מרגעי השיא של הטיול כולו, הכניסה לעומק שטח הפרא של נבדה.

השעה היתה כבר 2 בצהרים, היה די חם אבל עדיין לא שיא הקיץ, לפי נתוני הניווט שלי, חיכה לי ציר שטח קשוח, מבודד וארוך במיוחד של 123.6 מייל (קרוב ל-200 קילומטרים) של נהיגה רצופה מחוץ לאספלט עמוק בלב המדבר. הייתי מוכן לשינויים והתארכות הנהיגה עם מיכל דלק ספייר, בוא נראה איך התקדם היום.

המסלול החל בגובה הררי של 6,299 פיט, ובמהלך של יותר מ 6 שעות של נהיגה חתך מטה דרך רכסי ההרים והקניונים הנסתרים עד לירידה הסופית אל קרקעית המדבר בגובה של 3,906 פיט. מדובר באיבוד גובה מצטבר מטורף של למעלה מ-4,000 פיט לאורך הציר.

הכניסה למדבר העמוק וחציית רכסי ההרים

ציר הנסיעה התחיל בנקודה נידחת ליד ויא (Vya), הרחק מכל סימן של ציוויליזציה או קליטה סלולרית, ופנה דרום-מזרחה עמוק לתוך השטח המנוהל על ידי ה-Bureau of Land Management.

בתחילת הדרך, הנתיב מתפתל על גבי הרכסים הגבוהים, תחת שמי מדבר פתוחים ואוויר יבש ונקי. השטח כאן קשוח, אך דרך העפר הייתה במצב טוב באופן מפתיע וללא בעיות עבירות מיוחדות; נראה שחוואי הבקר המקומיים שומרים על הציר ומתחזקים את הדרך לטובת המשאיות שלהם.

ככל שהדרמתי, הנוף הפך ליותר ויותר דרמטי. המסלול עבר בשולי הקניונים הגדולים של האזור, כשהוא חולף לא רחוק מה-High Rock Canyon ומאגף את קניון ה-Little High Rock הצר. הנהיגה בתוך פתחי הנחלים והוואדיות הללו, בין קירות קניון זקופים של סלעי בזלת וטוף צרובי שמש, נותנת תחושה חזקה של מערב פרוע אמיתי. הכל כאן נראה בדיוק כפי שנראה לפני מאות שנים, כשתנועות המהגרים הראשונות חצו את השבילים הנידחים האלה עם כרכרות וסוסים. אין אמנם בעיות עבירות מיוחדות הדורשות זחילת סלעים טכנית, אך הדרך מחייבת ריכוז מלא בנהיגה ועבודה מדויקת עם ההגה כדי לשמור על הצמיגים מפני חודי סלע חשופים ומשוננים.

לאורך קטע נהיגה זה נתקלתי במחזה מוזר ויוצא דופן: אזורים שלמים היו מוצפים בהמוני חגבים ענקיים בצבעי חום-כתום (Mormon Crickets), שנמצאו על הקרקע ובצדי הדרך בלהקות עצומות. ראיתי את התופעה הזו בעבר בסרטוני יוטיוב, אך היה מדהים ומעט סוריאליסטי לראות את התפרצות כמות החגבים המטורפת הזו פתאום בלב המדבר.

איך הם שורדים את האקלים הקיצוני? חגבי המורמונים הללו משתמשים באסטרטגיית הישרדות קבוצתית. הביצים שלהם מסוגלות לשרוד קפואות עמוק באדמה במהלך החורף המושלג של המדבר הגבוה. כשהאביב מגיע, הם בוקעים בהמוניהם ומתחילים בצעידת נדידה ענקית בחיפוש אחר מזון. כדי לשרוד את הקיץ החם והיבש, הם נעים בקבוצות צפופות (לעתים מיליוני פרטים), כשהתנועה המתמדת מגינה עליהם מפני טורפים ומאפשרת להם למצוא לחות מצמחים, ואפילו קניבליזם של פרטים חלשים בתוך הלהקה כדי לספק נוזלים.

בהמשך חציית האזור ההררי מזרחה.

הגעתי לאזור נביעה ירוק שנקרא Flower Spring, המפתיע באגמון קטן ומלא במים, ולצדו חווה מטופחת להפליא שכוללת אפילו מדשאה גדולה לאימוני גולף, מראה ממש בלתי יאומן באמצע שום מקום בלב המדבר היבש. מעט לאחר מכן, בפתחו של קניון עמוק, מצאתי בקתת עץ ישנה ופתוחה לציבור המכונה The Little High Rock Hilton, אשר שימשה בעבר כנראה את חוואי הבקר ורועי הצאן באזור.

אחרי שעברתי את האזור השטוח והרחב של High Rock Lake, השביל נכנס אל תוך המעבר הצר והאחרון של הציר המשותף ל-Applegate Trail / Fly Canyon, רגע לפני חציית רכס ההרים האחרון מזרחה. בצד המזרחי של הרכס, הנתיב מתחיל לרדת בצורה מורגשת אל עבר בקעה פנימית, רחבה ומבודדת.

הדרך אל המעיינות החמים הנסתרים

לאחר נסיעה ממושכת, קופצנית ומאובקת בירידה לכיוון העמק המרוחק, ראיתי לראשונה מזה שעות רכבים אחרים, ממש מרחוק במישורים הפתוחים. השביל הגיע לאזור Soldier Meadows Hot Springs – נווה מדבר קטן שבו מופיעה פתאום צמחייה ירוקה הניזונה מהמים, ורכבי שטח של מטיילים אחרים.

השבילים כאן מתפצלים ועוברים בין מספר מעיינות חמים נסתרים הפזורים בלב השממה, מה שמחייב ניווט מדויק כדי למצוא את נקודות הרחצה השוות.

הגעתי לבקתה מקומית שעל ידה חנו מספר רכבים לחניית לילה. שאלתי את החבר'ה שהיו שם לגבי המיקום המדויק, והם כיוונו אותי באדיבות אל עבר המעיינות החמים הפראיים שנמצאים באזור מרוחק ומעט גבוה יותר. 

נסעתי לשם לפי ההנחיות וחניתי בקצה השביל. במקום חנתה קבוצה של כ-6 רכבי שטח עם משפחות שהתארגנו לארוחת ערב; הם קיבלו אותי בשמחה והראו לי את שביל ההליכה הקצר המוביל ישירות אל תוך המעיין החם.

צעדתי בשביל הקצר ומייד הגעתי אל המעיין היפהפה. פשטתי את הבגדים ונכנסתי פנימה אל תוך המים החמים והנעימים. זו חוויה פשוט עילאית לשחרר את השרירים במעיין חם וטבעי אחרי יום ארוך ומתיש של נהיגת שטח בלב המדבר הקשוח, כשרק רשרוש הרוח נשמע מסביב. למרות שהקבוצה חנתה על הגבעה לא הרחק משם, קולותיהם לא נשמעו בגלל הטופוגרפיה, והתחושה הייתה של בדידות מוחלטת, מול נוף הרים מרוחק וצחיח שמזכיר לך כמה אתה קטן מול עוצמתו של הטבע.

לאחר שיצאתי מהמים וחזרתי אל הרכב, חברי הקבוצה הראו לי במפה נקודת עניין נוספת: בריכה חמה, עמוקה וגדולה בהרבה, השוכנת לא רחוק מכיוון ציר היציאה שלי מהאזור.

התחלתי בנסיעה החוצה מהעמק וחיפשתי את המיקום המדויק של הבריכה הגדולה עליה סיפרו לי, ובסופו של דבר איתרתי אותה. הבעיה הייתה שהאזור הזה היה מוצף לחלוטין בהמון פרות שרבצו סביב המים החמים. לא רציתי להיכנס למים יחד עם כל הלכלוך והזיהום שהפרות מייצרות בבריכה, ולכן ויתרתי על הטבילה השנייה והמשכתי הלאה בדרך.

בדיעבד, למדתי שישנו עוד אזור של מעיינות מטופחים ונקיים יותר, לא רחוק מאזור הקמפגראונד הרשמי והמסודר של השמורה. נו טוב, נשמור את זה כבר לפעם הבאה, חייבים לחזור.

הירידה הגדולה אל הפלאיה (Black Rock Playa)

מהמעיינות החמים החל השלב האחרון והדרמטי ביותר של היום. השביל פנה בצורה חדה דרומה, כשהוא חולף על פני מאגר מים מלא וגדול במיוחד שמנקז לתוכו את כל עודפי המים של אזור המעיינות. זה מחזה מדהים לראות אגם מים כזה גדול מופיע פתאום באמצע המדבר הצחיח.

משם השביל ממשיך דרומה בקו כמעט ישר לחלוטין, כשהוא עוקב למרגלות המצוקים המרשימים של ה-Mormon Dan Peak. ככל שהתקדמתי, ההרים הלכו והתרחקו לצדדים, לאט לאט הנוף הסלעי וההררי נעלם כלא היה, ובמקומו נפרש בפני האופק המטורף והאינסופי של ה-Black Rock Playa.

הפלאיה היא קרקעית של אגם פרה-היסטורי עצום שהתייבש לפני אלפי שנים (Lake Lahontan). מדובר באחד ממשטחי האדמה השטוחים והחלקים ביותר על פני כדור הארץ, מרחב ענק, לבן ומהפנט של מלח וחימר יבש, שנמתח לאורך עשרות מיילים לכל עבר ללא שום עץ, סלע או סימן דרך בולט.

 פסטיבל "ברנינג מן" (Burning Man):

הפלאיה של בלאק רוק מפורסמת בעולם כולו בזכות פסטיבל "ברנינג מן" (Burning Man) המתקיים כאן מדי שנה בסוף הקיץ. למשך שבוע אחד בלבד, השממה הלבנה והשוממת הופכת ל"בלק רוק סיטי" – עיר זמנית של עשרות אלפי תושבים, המוקמת מאפס ומבוססת על עקרונות של ביטוי עצמי רדיקלי, אמנות חופשית, והסתמכות עצמית מוחלטת בתנאי המדבר הקשוחים והמאובקים. המרחב האינסופי מתמלא במיצגי אמנות מפלצתיים, בממותות ברזל ובסירות פיראטים ממונעות, כאשר השיא מגיע בשריפתו המסורתית של פסל העץ הענק של "האיש". עם סיום האירוע, העיר נעלמת כלא הייתה תחת העיקרון הנוקשה של "לא להשאיר עקבות" (Leave No Trace), והפלאיה חוזרת להיות אותו מדבר פתוח, שקט ומבודד שבו עברתי, בלי שום עדות לקרנבל האנושי המטורף שהתחולל בה. 

אבל כשאני הגעתי לפלאיה, מצדו הצפוני והמרוחק, המקום היה ריק ושומם לחלוטין מאדם או מרכבים.

איך נוצר מישור מלח (פלאיה)? מישור מלח הוא משטח ענקי, לבן ומפולס כמו סרגל, שנוצר משילוב מדויק בין טופוגרפיה לאקלים קשוח בחמישה שלבים:

• האגן הסגור: הכל מתחיל בעמק עמוק המוקף הרים גבוהים, ללא שום מוצא של נחלים לכיוון הים. המים שלכודים בפנים אינם יכולים לזרום החוצה.

• שחיקת המינרלים: גשמים והפשרת שלגים על הפסגות זורמים למטה, שוחקים את סלעי ההרים וממיסים מתוכם כמויות אדירות של מלחים ומינרלים.

• אגם עונתי: המים המלוחים הללו מצטברים במקום הנמוך ביותר בעמק ויוצרים אגם רדוד ורחב ידיים.

• אידוי מטורף: השמש היוקדת והרוחות המדבריות מייבשות את האגם במהירות, בקצב הגבוה בהרבה מכמות המשקעים.

• קרום המלח: מכיוון שרק המים מתאדים ולא המינרלים, כל המלחים נשארים מאחור. הם שוקעים, מתגבשים ויוצרים קרום לבן, קשיח ושטוח לחלוטין.

כשהתהליך הזה חוזר על עצמו במשך אלפי שנים, המים שמגיעים בכל פעם מחדש מיישרים את פני השטח ומותירים את הפלאיה האינסופית הזו, המקום המושלם לפתוח בו מהירות.

הרכב הראשון והיחיד שעבר את מהירות הקול על הקרקע:

מעניין לדעת שבעוד שמרבית שיאי המהירות ההיסטוריים של המאה הקודמת (בין שנות ה-30 לשנות ה-60) נקבעו בכלל במישורי המלח של בונוויל ביוטה (Bonneville Salt Flats) בזכות שכבת המלח הקשה והיציבה שלהם, השיא המטורף והנוכחי של מהירות יבשתית שייך דווקא לכאן – למדבר בלאק רוק בנבדה. בשנת 1997, הרכב העל-קולי ThrustSSC בנהיגתו של אנדי גרין, טס על פני הפלאיה הזו במהירות דמיונית של 763.035 מייל לשעה (1,227.985 קמ"ש), ובכך הפך לרכב הראשון והיחיד בהיסטוריה ששבר את מהירות הקול על הקרקע. המעבר ההיסטורי מיוטה לנבדה נולד מתוך צורך גיאוגרפי טהור: המהירויות העל-קוליות דרשו מסלול ישר, אחיד ואינסופי באורך של עשרות קילומטרים ברצף, מרחב שרק מישורי הפלאיה העצומים של בלאק רוק, השוכנים כ-100 מייל צפונית לרנו (ומארחים גם את פסטיבל הברנינג מן), יכלו לספק. 

מצאתי שביל כניסה מסודר לפלאיה וירדתי עם הג'יפ אל תוך המישורים האינסופיים.

ברגע שגלגלי הרכב נטשו את השביל הסלעי ועלו על משטח החימר המהודק והלבן של הפלאיה, זו הייתה תחושת שחרור ומרחב אדירה. לחצתי על הגז; המרחקים שם מתעתעים בך לחלוטין, האופק נראה רחוק באותה מידה בדיוק לא משנה כמה מהר אתה נוסע, והג'יפ טס בכיף על פני המשטח החלק כשהוא משאיר מאחוריו שובל עצום וארוך של אבק מדברי לבן ודק. אולי לא שברתי את מהירות מחסום הקול אבל בהחלט חוויה.

נסעתי מרחק של כ-20 מייל ברצף לאורך השוליים המערביים של הפלאיה הרחבה, כשרכס ה-Granite Range העוצמתי מלווה אותי מימין ומצוקי המדבר הלבנים משמאל.

השמש החלה לרדת, ועננים כבדים ודרמטיים החלו להגיע מכיוון מערב, מייצרים חוויה עוצמתית של נוף אינסופי, בלי אף נפש חיה באופק, ונסיעה מהירה וישירה בזמן שהשמש השוקעת צובעת את השמים בגוונים של כתום וצהוב.

עצרתי את הרכב במרכז המישור כדי לצלם את השקיעה הנעלמת מעבר להרים ואת האור האחרון והסגול שצבע את הפלאיה האינסופית.

ככל שהתקרבתי לאזור שבו מוקם פסטיבל "ברנינג מן" בדרום המישורים, החלו להופיע פה ושם רכבים בודדים שהגיעו מכיוון דרום.

התחיל להחשיך, אבל לא רציתי להפסיק את הנהיגה בתוך מישורי האינסוף האלה; רציתי לנצל כל דקה ושבריר של אור אחרון. כשהחשיך לחלוטין כבר לא הייתה ברירה, ויצאתי מתחומי הפלאיה דרך נקודת הגישה המכונה 12 Mile Playa Access, ושם התחלתי לחפש מקום לינה מסודר ללילה.

מחנה לילה בלב המדבר

המסלול הארוך, המפרך והמדהים של היום הסתיים על אחת מהגבעות המשקיפות מזרחה אל עבר המישורים האינסופיים, בנקודה פראית ומבודדת לחלוטין בקצה הדרומי של הפלאיה, תחת השמיים הכי נקיים, שחורים וזרועי כוכבים שיש ביבשת.

השעה הייתה כבר מאוחרת, סביב 9:30 בלילה. התארגנתי על ארוחת ערב טובה בשקט המוחלט של השטח, רק אני, הג'יפ והכוכבים, מוכן ללילה שקט במיוחד בלב המדבר של צפון נבדה.

מההשכמה לפני זריחת השמש במדינת אורגון בצפון על חרוט הר הגעש מיוער ועד לנקודה זו, יצא לי לנהוג היום מרחק אדיר של כ-430 מייל סה"כ – שמתוכם 123 מייל של נהיגת שטח מטורפת בלב המדבר, לצד ביקור בלתי נשכח במעיינות החמים.

"עייפים אך מרוצים" הלכתי לישון