טיול נבדה אורגון, יום 16: הזריחה בדיונות עמק המוות, המעבר הצר למעיינות החמים של סאלין ואלי וחזרה הביתה ללאס וגאס
יום הנסיעה האחרון של הטיול. יום שנפתח בזריחה אטית על הדיונות הגבוהות, המשיך במאבק טכני ומורט עצבים במדרגות סלע בקניון צר ונידח, טבילה סוריאליסטית לחלוטין במעיינות החמים של סאלין ואלי בחום קיצוני, והסתיים בטיפוס הררי אל יער עצי יהושע ונסיעה ישירה הביתה, ללאס וגאס, עם תחושת סיפוק אדירה וסגירת מעגל מושלמת.
זריחה איטית על דיונות יוריקה
קמתי מוקדם מאוד, עוד לפני אור ראשון, בלב השקט המוחלט של עמק יוריקה. יצאתי אל מחוץ לרכב אל האוויר המדברי הקריר כדי לתפוס את הזריחה על הדיונות. בגלל רכס ההרים הגבוה והתלול שסוגר על העמק ממזרח, לקח זמן רב מהרגע שהשמיים הוארו ועד שקרני השמש הראשונות הצליחו לעבור את הפסגות ולפגוע ישירות בדיונות. השלב הזה של ההמתנה, כשהאור משתנה אט אט מגוונים כחולים ואפורים לזהב חם, והשמש חושפת בהדרגה את קווי הרכס הלבנים והחמוקים הנקיים של החול, היה רגע של שקט ויופי מדברי מזוקק.
הדרך הקשוחה מיוריקה לסאלין ואלי (Saline Valley)
לאחר הצילומים קיפלתי את הציוד, הנעתי את הג'יפ ויצאתי אל אחד מקטעי נהיגת השטח המאתגרים והמרתקים ביותר בטיול כולו, הציר המחבר בין עמק יוריקה לעמק סאלין המבודד.
הדרך הזו היא הדבר הרחוק ביותר מכביש מוסדר. המסלול עוקף משמאל (ממזרח) את אזור הדיונות הגדול, ומהר מאוד נכנס אל תוך ערוץ נחל וקניון הררי עמוק, שהולך ונסגר עד שהוא הופך למעבר צר מאוד, קשוח ומחוספס בין חומות סלע אנכיות. ידעתי שמדובר במעבר קשוח ומורכב, ולכן רציתי להיות שם מוקדם בבוקר כדי להימנע מ"פקקי תנועה" ועומסים של קבוצות רכבים אחרות. בדיעבד, החשש היה מיותר לחלוטין ולא ראיתי אף רכב נוסף לאורך כל מהלך הטיול שלי באותו יום.
מהר מאוד הגעתי אל המכשול המרכזי של הציר.
עצרתי את הג'יפ וירדתי ברגל כדי לבחון אותו מקרוב. לפניי ניצבה סדרה של מדרגות סלע בעלייה קלה, שנראו כאילו מישהו סידר אותן במכוון מהקל אל הכבד.
זה מתחיל בכמה מדרגות סלעים לא קשות, עובר לקטעים אתגריים יותר, ומסתיים במדרגה הקשה והמסוכנת מכולן: מדרגת סלע גדולה וגבוהה הממוקמת בדיוק בחצי סיבוב קטן, כשמשני צדדיה בולטים סלעי ענק מפלצתיים. מדובר במעבר צר להחריד, ללא שום מקום טוב או מרווח תמרון להניח בו את הצמיגים מבלי להחליק הצידה ולדפוק את דלתות הרכב או את המרכב בצורה קשה.
עמדתי שם, לבד בקניון, ותכננתי בקפידה רבה את מסלול הנסיעה, חישבתי במדויק איפה כל גלגל צריך לעבור, ואף בניתי מאבנים רמפה קטנה כדי להקל במעט על העלייה.
נכנסתי חזרה לרכב, נעלתי את הדיפרנציאלים (כבר הייתי במצב של 4L - Low) ועשיתי ניסיון ראשון. הגלגל הקדמי נתקע ישירות לפני מדרגת הסלע ולא הצלחתי לעבור. ירדתי שוב כדי לראות איפה אני ממוקם בדיוק, והבנתי שהרכב לא נמצא בקו המדויק שרציתי. שילבתי לרוורס, נסעתי מעט לאחור, ושיפרתי את בניית האבנים לפני המדרגה כדי להתאים אותה למסלול העלייה הנכון. הייתי צריך להיות מרוכז ולהיזהר לא להחליק ימינה, מה שהיה תוקע אותי מיידית על הסלע הקשוח מימין במעבר הצר הזה.
הניסיון השני כבר הצליח בצורה מושלמת, ועברתי את המכשול בשלום וללא שום נזק לג'יפ. ידעתי שמפה והלאה אין יותר מכשולים טכניים קיצוניים מהסוג הזה, וכי ההמשך הוא "רק" נסיעה ממש ארוכה וזהירה בערוצים מדבריים, הרגשתי הקלה עצומה.
טיפ חשוב לציר הזה: אם מגיעים לכאן בקבוצה גדולה או שיש תנועה משני הכיוונים, המעבר של המדרגה הזו יכול לקחת זמן רב מאוד לכל רכב, ומצריך כיוונים קרקעיים צמודים של הנהגים, אז קחו זאת בחשבון בתכנון הזמנים. בנוסף, ממש לא מומלץ להגיע לכאן עם רכבי שטח רחבים במיוחד; המעבר פשוט צר מדי, והסלעים קשוחים וזקופים משני הצדדים ללא מרחב תמרון.
מנקודה זו הקניון הצר הולך ונפתח לערוץ נחל גדול. הדרך כולה עוברת בתוך אפיקי שטיפה מדבריים, שתוואי הנסיעה בהם משתנה לחלוטין אחרי כל שיטפון עונתי, המותיר אחresource סלעי ענק, דרדרות ומכשולים חדשים בשטח, כך שהניווט מתבסס תמיד על קריאת השטח בזמן אמת. הג'יפ טיפס בעקשנות במעלה הדרך עד לחציית שיא הגובה של מעבר ההרים.
היו לי כמה נקודות מסומנות לאורך הציר אבל לא זכיתי מה יש שם בדיוק, באחת העצירות ראיתי נחש rattlesnake לא גדול במיוחד והיה נחמד לראות איך הוא זוחל ומתחבא בתוך שיח.
האובך והראות באותו בוקר לא היו במיטבם, כך שהתצפית במורד העמק לא הייתה הכי מרשימה, אך עדיין ניתן היה לראות בבירור את עמק סאלין העצום הפרוס עמוק למטה. מכאן החלה ירידה ארוכה, תלולה, מפותלת ומטלטלת במיוחד אל קרקעית העמק הצחיח. בשלב מסויים היעד כבר נראה הרחק באופק המאובק, נווה המדבר של המעיינות החמים.
נווה המדבר המבודד של סאלין ואלי והמעיינות החמים
עמק סאלין הוא אחד המקומות המבודדים והמנותקים ביותר בארצות הברית כולה, והלב שלו הוא מערכת המעיינות החמים הטבעיים הפרוסה בלב השממה.
מעיין Upper Warm Spring: התחנה הראשונה שלי בעמק הייתה המעיין העליון. זהו מעיין פראי לחלוטין, שאינו נוגע ביד אדם, ומים חמימים נובעים בו מתוך הקרקע ויוצרים בריכה טבעית קטנה ופשוטה המוקפת בצמחיית מדבר קשוחה. מקום מושלם להרגיש את הניתוק האמיתי של המדבר, אך לא עצרתי להתרחץ פה והמשכתי הלאה.
מתחם המעיינות האמצעי: ממשיכים לנסוע והמקום המוסדר הראשון שמגיעים אליו הוא אתר יפהפה של מעיינות חמים. פה ישנו מקור של מים חמים המוובלים בצינורות תת-קרקעיים לתוך שתי בריכות גדולות עשויות בטון ואבנים, הממוקמות באזור יחסית פתוח וחשוף לשמש, לצד עצי דקל מדבריים יפים.
עצרתי פה את הרכב. להפתעתי הרבה, למרות שהיה זה סוף השבוע הארוך של יום הזיכרון (Memorial Day), חלון ההזדמנויות האחרון של העונה רגע לפני שהקיץ הלוהט "סוגר" את האזור, חשבתי שאפגוש הרבה מבקרים. בפועל, המקום היה כמעט שומם לחלוטין; היה שם רק עוד רכב אחד של מטיילים, ולצדו הרכב של הריינג'ר הרשמי של השמורה.
ירדתי מהג'יפ כדי לדבר איתו, והמחזה שנגלה אליי היה פשוט סוריאליסטי לחלוטין.
מדובר בריינג'ר, עובד של שירות הפארקים הלאומיים (עובד ציבור פדרלי של ממשל ארה"ב), שהסתובב בשטח בעירום מלא! זיהיתי את התפקיד שלו רק בזכות מכשיר הקשר הרשמי שנשא עליו, מראה פשוט אדיר ומשעשע.
לפי מה שהבנתי ממנו, המעיינות החמים כאן בעמק סאלין הם המקום היחיד בכל מערכת הפארקים הלאומיים של ארצות הברית שבו החוק מתיר עירום מלא באופן רשמי. מאז שהפארק הלאומי עמק המוות הורחב ובלע לתוכו את השטח הנידח הזה, הרשויות מקפידות לשמור על המסורת ארוכת השנים של המקום, שתרבות החופש והעירום היא חלק בלתי נפרד ממנה. אגב, הלינה והשהות כאן הן ללא תשלום, ומותר לשהות במקום, אם אני לא טועה, עד חודש ימים ברציפות.
הוא בדיוק היה עסוק בריקון ובניקוי יסודי של אחת הבריכות, והסביר לי שהוא הגיע לסבב משימה של שבועיים בשטח, שבו הוא מתחזק את המעיינות ושומר על הסדר הכללי. הוא ציין שכרגע די ריק, ושיש רק עוד מעט מבקרים בודדים במתחם הראשי שנמצא קילומטר אחד במורד הדרך. יחד איתו הייתה שם בחורה אחת, שהגיעה לפה לשבועיים של שקט, שלווה ו"בטן-גב" במדבר; היא הביאה שתייה קרה מהרכב שלה ועזרה לו לנקות את הבריכה, ולמרות הניתוק, היא החזיקה במכשיר סטארלינק (Starlink) שהשאיר אותה מחוברת לחלוטין לעולם.
עזבתי אותם לעבודות הניקיון שלהם והלכתי לטבול במעיינות החמים הסמוכים. נכנסתי לבריכה גדולה, נקייה מאוד, עם מים צלולים וחמימים. הדבר היחיד שנשמע ברקע היה רשרוש קל של כפות התמרים מעצי הדקל הסמוכים, שלוות אלוהים אמיתית.
ביליתי שם זמן רב, נהנה מהרגע, ואז התייבשתי בשמש המדברית, התלבשתי ונסעתי אל המתחם המרכזי במורד הדרך. בדרך עצרתי בשרותים הציבוריים האקולוגיים של האתר, והופתעתי לגלות שהם היו מקושטים ומעוצבים מבפנים ממש כמו ספרייה קטנה, כולל מדפי ספרים לקריאה…
מתחם המעיינות המרכזי (Saline Valley Campground): במורד השביל מגיעים אל המקום הראשי, המאופיין בהרבה עצי דקל גדולים, ובו שוכנים גם מגורי הצוות וקהילת המתנדבים המקומית. מדובר בנקודה סוריאליסטית: קהילה עצמאית של שוחרי חופש שמתחזקת ומנקה את גן העדן הזה בהתנדבות מלאה כבר עשרות שנים (תחת עין פקוחה ולא רשמית של הנהלת הפארק). יש כאן בריכות בטון וסלעים מטופחות, מדשאות קטנות, ואפילו מקלחות שטיפה של מי מעיין קרים וטובים לשתייה הפועלות על כוח הכבידה.
ביקרתי במקום המיוחד הזה בעבר, במהלך יום חורפי וקר מאוד שבו בלילה ירד שלג על ההרים שמסביב, ואף נשארתי אז ללינת לילה. הפעם החוויה הייתה שונה לחלוטין; הגעתי בתחילתו של הקיץ החם, כשהמדחום בג'יפ הראה טמפרטורה לוהטת של 106 מעלות פרנהייט (כ-41 מעלות צלזיוס).
נשטפתי תחילה תחת המים הקרים והמרעננים, ונכנסתי למים החמים בבריכה הגדולה הממוקמת תחת רשת צל רחבה. פגשתי שם מעט אנשים, בהם זוג ואדם נוסף שהגיעו לשהות של 5 ימים במקום. לאזור הזה מגיעים רק אנשים נחמדים וחובבי טבע מושבעים, והיה תענוג גדול לשבת ולשוחח איתם במים. אחרי הבריכה החמה, עברתי לרחוץ בבריכה נקייה של מים קרים, שילוב פשוט מושלם לחום שבחוץ.
בזמן ששהיתי שם, הגיע אדם בלבוש מלא עם כובע והציג את עצמו כאחד ממתחזקי המקום. הצגתי את עצמי בפניו, והוא אמר בחיוך: "נו, כבר נפגשנו במעיין העליון למעלה לפני שעה!". צחקתי ואמרתי לו שלא זיהיתי אותו בכלל כשהוא לבוש עם בגדים וכובע... (זה היה כמובן הריינג'ר מהבוקר).
אחרי כמעט שעה של מנוחה והנאה, הבנתי שהגיע הזמן להתחיל לזוז ולהיפרד, עד לפעם הבאה, מהמקום המופלא הזה שנמצא באמת בסוף העולם, שכן מחכה לי עוד נסיעה ארוכה מאוד לפניי.
התלבשתי, ארגנתי את הציוד חזרה בג'יפ ויצאתי לדרך.
אגם המלח והקרוניות שמעבר להרים
חזרתי לג'יפ והמשכתי בנסיעה על דרך סאלין ואלי לכיוון דרום, כשאני חולף על פני אגם המלח היבש (Saline Valley Salt Lake). המישור הלבן, המלוח והבוהק הזה מחזיק סיפור היסטורי מרתק של תעשיית המלח המקומית מתחילת המאה ה-20.
לפני מספר שנים, כשביקרתי באזור, עוד היו מים באגם, אך הפעם הכל היה יבש לחלוטין. כדי לשנע את המלח הטהור והאיכותי שנחצב כאן אל מעבר לרכס הרי האיניו העצומים (בגובה של למעלה מ-8,500 פיט) אל עבר עמק אואנס, נבנה כאן בשנת 1911 קו רכבל קרוניות (Salt Tram) שהיה בזמנו התלול ביותר בעולם.
הקרוניות הללו ריחפו באוויר לאורך 13 מייל מעל הפסגות המשוננות, במבצע הנדסי פנומנלי של ממש. עד היום ניתן לראות פה ושם את קונסטרוקציות העץ והברזל הישנות העומדות כעדות אילמת לעבודה הקשה של החלוצים בלב הישימון. ממש ליד אזור אגם המלח פגשתי חבורה של חמורי בר (Wild Burros), צאצאים של החמורים שנשארו במדבר מאז ימי המכרות הישנים, ומאז הם חיים ומשגשגים פה במקום החם בעולם, עצמאיים לחלוטין וללא שום תלות בבני אדם.
הטיפוס אל האנטר מאונטיין (Hunter Mountain) ויער עצי היהושע
בשלב זה של אחר הצהריים עמדתי בפני דילמה ניווטית קריטית. הייתה לי אפשרות לפנות מזרחה ולעלות בפאס התלול, המשובש והקשוח מאוד שמוביל לכיוון ה-Racetrack Playa (עמק האבנים הנעות). נסעתי בציר המאתגר הזה בעבר, כך שידעתי שהוא לחלוטין אפשרי למעבר עבור הג'יפ שלי.
אך הפעם החלטתי להקשיב לחוקי המדבר הלא כתובים: לא רציתי למתוח את החבל (Do not push your luck), לאתגר את המזל שלי עם תקרים בצמיגים או תקלות מכניות ברגע האחרון של המסע, ורציתי לסיים את הטיול המטורף הזה בצורה הכי טובה, חלקה ובטוחה שיש.
בחרתי להמשיך בציר חלופי, שגם בו נסעתי בעבר – ה-Saline Valley Road. עליתי עם הג'יפ בכיוון דרום אל עבר רכס Hunter Mountain. הנסיעה התחילה באזורי הסחף המדבריים האינסופיים והרחבים המובילים אל מחוץ לעמק הענק.
משם הציר נכנס אל תוך ערוץ נחל עמוק ויפהפה, וההפתעה הייתה מדהימה, בלב המדבר הצחיח והלוהט, זרמו בתוך הערוץ מעיינות של מים חיים, שיצרו רצועה ירוקה, שופעת ומרעננת של צמחייה מדברית.
ככל שהרכב טיפס בגובה והנוף המדברי השתנה לחלוטין. כשהגעתי אל הרמה הגבוהה של ההר, נכנסתי אל תוך יער מרשים של עצי אורן, ומשם, עם תחילת הירידות דרומה, נגלו אזורים יפהפיים ורחבים של עצי יהושע (Joshua Trees) ענקיים, הפרוסים על פני הגבעות בגובה של אלפי רגל מעל העמק הלוהט שעזבתי רק שעה קלה לפני כן.
נהניתי מנסיעה ארוכה, אטית ונופית בתוך חורשת המדבר המרשימה הזו, עד שהשביל התחבר סוף סוף אל האספלט של כביש 190, ובכך סימן רשמית את סיומם של דרכי העפר ושבילי השטח של הטיול כולו.
הציר האפי הזה, שנפרס על פני היומיים האחרונים (ימים 15 ו-16 של הטיול), חיבר בהצלחה בין שני האזורים הנידחים והפראיים ביותר בצפון-מערב עמק המוות, אזור דיונות יוריקה ומעיינות סאלין ואלי. הוא סיפק נתוני שטח תובעניים בצורה קיצונית: מרחק כולל של 127.6 מייל (כ-205 קילומטרים) של נהיגת שטח רצופה ומטלטלת מחוץ לאספלט, וטיפוס אנכי מצטבר של כ-3,550 מטרים של עליות חדות דרך רכסי ההרים ומעברי הפאסים הקשוחים. ללא ספק מסלול שטח מושלם, קשוח ומגוון שבוחן את קצה היכולת של הרכב והנהג ומספק חוויה מדברית טהורה!
הדרך הביתה – לאס וגאס וסיכום המסע
השעה הייתה כבר שעות אחר הצהריים המאוחרות. עצרתי את הג'יפ בצד, שלפתי את הקומפרסור, ניפחתי את הצמיגים בפעם האחרונה חזרה ללחץ כביש, ועליתי על הכביש המהיר כשאני מכוון את הניווט ישירות מזרחה, אל עבר הבית בלאס וגאס.
זו הייתה נסיעת כביש רגועה, ארוכה ורצופה, כשהנופים המוכרים של עמק המוות ומערב נבדה חולפים לצדי בשעות האור האחרונות של היום. סביב השעה 7:30 בערב החנתי את הג'יפ בחניה בבית, עמוס בחוויות, מאובק מכף רגל ועד ראש, עם רכב נאמן שהוכיח את עצמו בכל קניון, מעבר סלע ודיונה, ועם סיפוק עצום של מסע מטורף, פראי ובלתי נשכח שנחתם בצורה המושלמת ביותר.
כאשר ישבתי בערב בבית, אחרי מקלחת חמה ארוכה, ארוחה טובה ולקראת שינה במיטה שלי, הרגשתי את השינוי... אבל בתוך תוכי, המחשבות והרגשות שלי נשארו תחת השראתו העצומה של הטיול המיוחד הזה עוד ימים רבים לאחר מכן.
אפילוג: 16 ימים של פרא אמריקאי – סיכום המסע הגדול
כשמביטים לאחור על מפת הלולאה העצומה של מסלול הטיול שנפרסת לאורך החוף המערבי והמדבריות הנידחים, קשה להאמין כמה זיכרונות, שבילים ומכשולים אפשר לדחוס לתוך 16 ימים של מסע עצמאי אחד.
המסע הזה נולד מתוך רצון לנתק מגע, לבחון את הגבולות ולצלול אל תוך הטבע הפראי והמבודד ביותר שיש ליבשת הזו להציע. לפי מפת הטיול והנקודות המסומנות לכל אורך הציר, המסלול שלי נע כמו אורגניזם חי ששינה את עורו כמעט מדי יום.
זה התחיל בעלייה צפונה מלאס וגאס אל עבר האזורים השוממים והמבודדים של מדינת נבדה. משם פניתי מערבה, חציתי את המדבריות הגבוהים של אורגון אל עבר קו הרכס הוולקני של הרי הקסקייד, וזכיתי לראות את הלוע המושלג והעמוק של קריטר לייק.
משם המשכתי למשך כמה ימים מופלאים לאורך קו החוף הפראי של האוקיינוס השקט, נהנה מהלחות הנעימה וממראה המצוקים הנושקים למים, לפני שחזרתי לפנים היבשת, אל תוך היערות העבותים של אורגון, הליכות בוקר לצד מפלים שוצפים, אגמים אלפיניים וקלדרות געשיות עצומות. חקרתי צינורות לבה תת-קרקעיים חשוכים ומבודדים בבטן האדמה, וישנתי לינות שטח פראיות ורחוקות על קצה החרוטים הגעשיים הנסתרים של רמת דשוטס.
בחלקו האחרון, המסע חתך דרומה ושינה לחלוטין את אופיו, חציית שלוש מדינות ביום אחד, מעבר דרך מחוז מודוק הנידח בקליפורניה, וכניסה אל עולם המושגים הקשוח והמרתק של נבדה ומדבר בלאק רוק האינסופי. טסתי על פני משטחי המלח הלבנים והשטוחים של הפלאיה, חוויתי בדידות מוחלטת תחת השמיים השחורים והנקיים בעולם, ביקרתי בעיירות בום של המערב הפרוע שעומדות קפואות בזמן, והתמודדתי עם איתני הטבע, מגשמים שוטפים וסופות שלג בהרים הגבוהים ועד לחום קיצוני של 106 מעלות בעמקים העמוקים והנמוכים של עמק המוות.
המסע במספרים: הסטטיסטיקה של הדרך
כדי להבין את עוצמת החוויה ואת המרחקים המטורפים שגמעתי, מספיק להביט בסיכום הנתונים היבש שהצטבר על צגי המכשירים בג'יפ ובשעון היד:
מרחק נסיעה כולל: 4,700 מייל (כ-7,560 קילומטרים!) של נהיגה אינטנסיבית, המשלבת מעט אוטוסטרדות, המון כבישים צדדים וצרים ומאות מיילים של דרכי עפר קשוחים בשטח.
עלות דלק מצטברת: 1,400 דולר שהוזנו ישירות אל מיכל הדלק בתחנות נידחות לאורך הציר.
מדד צעדים מצטבר: 300,000 צעדים של הליכה ברגל, החל מטיפוסי חול תובעניים בדיונות, דרך הליכות קניונים מוצלות ועד לצעידות בשבילים אלפיניים בוציים.
ארבע מדינות, ארבעה פארקים לאומיים
המסלול תוכנן כך שיעבור דרך כמה מחבלי הארץ המוגנים והמרשימים ביותר בצפון אמריקה. במהלך הטיול חציתי 4 מדינות (נבדה, אורגון, וושינגטון וקליפורניה) וביקרתי ב-4 פארקים לאומיים בעלי אופי שונה לחלוטין:
הפארק Crater Lake National Park (אורגון): האגם העמוק ביותר בארצות הברית, השוכן בתוך לוע של הר געש קדום ומציג מים בכחול מכשף שלא רואים בשום מקום אחר.
הפארק Redwood National Park (קליפורניה): יערות עצי הענק העתיקים והגבוהים בעולם, הנושקים לקו החוף הפסיפי ומשרים אווירת קדומים פרה-היסטורית.
הפארק Mount St. Helens National Volcanic Monument (וושינגטון): עדות חיה ובלתי נתפסת לעוצמתו ההרסנית של הטבע, עם הר הגעש שאיבד את פסגתו בהתפרצות האדירה של 1980.
הפארק Death Valley National Park (קליפורניה/נבדה): המקום הנמוך, החם והיבש ביותר ביבשת, שהעניק לי את הדיונות המבודדות של יוריקה ואת המרחבים הצחיחים של סאלין ואלי.
מפת המעיינות החמים: השילוש הקדוש של השטח
אם היה מוטיב חוזר ומנחם שליווה את המסע הזה לאורך כל המדינות והנופים, אלו היו ללא ספק הנביעות התרמיות והמעיינות החמים הטבעיים. הם שימשו כתחנות רענון קריטיות לגוף ולנפש אחרי ימי נהיגה והליכה מפרכים.
במבט על המפה המשולבת, הצלחתי לבקר ולטבול בשרשרת מרשימה של 12 מעיינות חמים ייחודיים, שלכל אחד מהם אופי, נוף ותרבות משלו:
מעיינות Hot Creek Springs (נבדה) – פתחי הקיטור והנביעות הרותחות בעמק הגיאותרמי.
מעיינות Spencer Hot Springs (נבדה) – בריכות הצינור המאולתרות בלב השממה של מרכז המדינה.
מעיינות Mickey Hot Springs (אורגון) – הנביעות הרותחות והבועות על שפת מדבר אלוורד.
מעיינות Willow Creek Hot Springs (אורגון) – הבריכות המבודדות בלב עמק הבקר השקט.
מעיינות Umpqua Hot Springs (אורגון) – טרסות הבזלת התלויות מעל הנהר השוצף בלב היער.
מעיינות Bagby Hot Springs (אורגון) – שקתות עצי הדאגלס-פיר החפורות בתוך מבני העץ ביער הגשם.
מעיינות Bigelow Hot Springs (אורגון) – המעיין הקטן השוכן ממש על גדת נהר המקנזי היפהפה.
מעיינות Paulina Lake Hot Spring (אורגון) – הנביעות הפראיות בקו המים של האגם בתוך הקלדרה, שהצריכו טרק רגלי ממושך.
מעיינות Soldier Meadows Hot Springs (נבדה) – בריכות הסלעים החמימות בעמק המבודד שלמרגלות רכס הקליקו.
מעיינות Trego Hot Springs (נבדה) – תעלת המים החמים הפראית לצד פסי הרכבת בשולי הפלאיה של בלאק רוק.
מעיינות Shepherd Hot Springs (קליפורניה) – הבריכה הפתוחה והמוכרת הצופה אל רכס הסיארה המזרחי בעמק לונג ואלי.
מעיינות Saline Valley Warm Springs (קליפורניה) – נווה המדבר הסוריאליסטי והמנותק מכולם, עם תרבות החופש והדקלים בלב עמק המוות הלוהט.
סיכום אישי: להשאיר את האגו בבית
המסע הזה הרחיב בצורה משמעותית את הגבולות של הטיולים שלי. הוא לימד אותי, אולי יותר מכל מסע אחר בעבר, את החשיבות העצומה של השארת האגו בצד. המדבר, השלג, הבוץ החלקלק ושיפועי הצד המסוכנים בקניונים המבודדים דרשו ממני פעם אחר פעם לקבל החלטות שקולות ומחושבות מול מכשולי הטבע, ולדעת בדיוק מתי נכון להסתובב לאחור כדי לחזור הביתה בשלום.
אני חוזר הביתה אל החניה בלאס וגאס עם ג'יפ מאובק, פגוש אחורי שקשור בחבל (מזכרת קטנה מהשטח הבלתי מתפשר), וכרטיסי זיכרון מלאים לחלוטין בתמונות נוף פנומנליות שתפסו רגעים נדירים של אור וזריחות.
אבל מעבר לציוד ולמספרים, אני חוזר בעיקר עם שקט פנימי עמוק ועוצמה מחודשת, כאלו שיכולים להיוולד רק מתוך שעות ארוכות של נהיגה מרוכזת, בדידות פראית מוחלטת וחיבור בלתי אמצעי וטהור אל המרחבים האינסופיים והחופשיים של הטבע.
הג'יפ יתוקן, הצמיגים ינופחו, והמפות כבר מתחילות להיפתח מחדש.
עד המסע הבא!
תגובות