טיול נבדה אורגון, יום 14: ממישורי בלאק רוק אל עיירות המערב הפרוע ונסיעות שטח שלא צלחו
יום ארוך, תובעני ומאתגר בצורה בלתי רגילה, שבו גמאתי מרחק אדיר של 477 מייל. המסלול סיפק שילוב קצוות קיצוני: הוא התחיל בשממה הקשוחה של צפון-מערב נבדה, חצה את הכרך הסואן של רינו, טיפס אל עיירת מערבונים היסטורית, והמשיך לדרמה מורטת עצבים בעומק השטח שהשאירה אומנם מעט אכזבה, אך הסתיימה בנסיעה לילית אל תוך הריק המוחלט ובהגעה ב-22:30 בלילה אל מזרח קליפורניה.
גייזר פליי, טרגו והעיירה גרלאך (Gerlach)
התחלתי את הבוקר מוקדם מאוד ביציאה מאזור הלינה שלי בדרום הפלאיה.
משם המשכתי אל עבר הנקודות המפורסמות של שולי המדבר:
נקודת Fly Ranch Geyser: נסעתי לראות את הגייזר הצבעוני והמפורסם, אך לצערי האתר כולו היה עדיין סגור למבקרים. המקום נמצא בבעלות פרטית של ארגון הברנינג מן והגישה אליו מוגבלת מאוד, כך שנאלצתי להסתפק במבט חטוף מרחוק, ישירות מהכביש.
ביקור ב-Trego Hot Springs: חציתי את הפלאיה לצד השני שלה, בבוקר היו פה כבר אנשים נוספים. עצרתי בנביעה המדברית הפראית הממוקמת ממש לצד פסי הרכבת בשולי הפלאיה. המעיין נראה כמו תעלה ארוכה של מים חמים ובוץ. מכיוון שהיה זה בוקר מוקדם, לא היה לי כוח לרחוץ במעיין הגדול, אז הסתפקתי בהתרשמות מהאתר והמשכתי הלאה.
העיירה גרלאך (Gerlach): מעבר מהיר דרך עיירת הבוקרים הקטנה והמבודדת, המהווה את "תחנת הציוויליזציה" האחרונה בהחלט של מדבר בלאק רוק. עצרתי שם להתארגנות קצרה ותדלוק, ומשם פניתי דרומה על כביש 447.
סביב אגם הפירמידה (Pyramid Lake)
המשכתי בנסיעה דרומה ונכנסתי אל שטחי השמורה האינדיאנית של שבט הפאיוט (Paiute):
מוזאון Pyramid Lake Museum and Visitors Center: ביקור במרכז המבקרים היפה השוכן בעיירה ניקסון. המרכז מציג בצורה מרתקת את ההיסטוריה העשירה של השבט ואת המערכת האקולוגית הייחודית של האגם העצום, העמוק והמלוח הזה.
תצפית Kooyooe Panunadu Overlook: עצירה בנקודת תצפית מרהיבה המשקיפה מגבוה על המים
הכחולים והעמוקים של אגם הפירמידה, ועל תצורות סלעי הטוף הגיאולוגיות והייחודיות שמזדקרות מתוך המים באופן דרמטי.
פטרוגליפים והעיר ההיסטורית וירג'יניה סיטי (Virginia City)
הליכה ב-Griffith Canyon Petroglyphs: המשכתי בנסיעה דרומה לכיוון אזור רנו, ויצאתי להליכה קצרה בקניון גריפית' כדי לחפש את כתובות הסלע (הפטרוגליפים) העתיקות שהותירו אחריהם ילידי המקום לפני אלפי שנים על קירות סלעי הבזלת. הליכת הבוקר הזו לא הייתה ארוכה, אבל אני חייב לציין לטובת המטיילים שהאתר עצמו לא היה מהמרשימים שראיתי. ראיתי יפים וברורים ממנו בהרבה לאורך השנים, כך שממש לא חובה לבקר פה.
המשכתי לנסוע דרומה ונכנסתי אל תוך הכרך והמטרופולין של אזור רינו. היה זה יום שישי בשעות הצהריים, והכבישים היו פקוקים לחלוטין ברכבים. רציתי רק לחצות את האזור כמה שיותר מהר לברוח מה הצפיפות העירונית הזו.
המטרופולין של רינו (Reno) בקצרה
עיר שחוותה מהפך עצום בשנים האחרונות ומתגוררים בה כיום קרוב ל-580,000 תושבים. "העיר הקטנה הגדולה בעולם" (The Biggest Little City in the World) היא מזמן כבר לא סתם גרסה מוקטנת וישנה של לאס וגאס, אלא מרכז טכנולוגי והייטק צומח (הודות למפעלי ענק כמו ה-Gigafactory של טסלה) ובסיס יציאה שוקק לפעילויות אקסטרים בטבע, מאופני הרים וסקי בהרי הסיארה נבדה הסמוכים ועד לשיט אבובים וקייקים בנהר הטראקי הזורם ממש בלב הדאונטאון.
לרינו יש כמה עובדות גיאוגרפיות מדהימות שמאתגרות את ההיגיון: בשל העיקול הדרמטי של יבשת צפון אמריקה והחוף המערבי, רינו שבמדינת נבאדה נמצאת גיאוגרפית מערבית יותר מהעיר לוס אנג'לס שבקליפורניה! נתון שמפתיע כמעט כל מטייל.
בנוסף, היא מחזיקה בקיר הטיפוס המלאכותי הגבוה ביותר בעולם (בגובה של כ-50 מטרים) הבנוי ישירות על דופן מלון ה-Whitney Peak במרכז העיר, ומשמשת כבית למוזיאון הרכב הלאומי, המציג את אחד מאוספי המכוניות הקלאסיות הנדירים והעשירים ביותר בארצות הברית.
אגב, הציר הראשי, המהיר והישיר ביותר המחבר בין שתי הערים הגדולות של נבדה, לאס וגאס ורינו, הוא כביש 95 דרום (US-95 S) – מסלול מדברי קלאסי שאורכו בסביבות 440 מייל (כ-700 קילומטרים) וזמן הנסיעה נטו בו לוקח כ-6.5 עד 7 שעות נהיגה.
ברחתי מהפקקים של רינו והתחלתי לטפס עם הג'יפ בכביש 341 המתפתל דרומה לעבר ההרים הגבוהים. עצרתי ברחבת התצפית המרהיבה Geiger Lookout Point, המשקיפה על כל עמק טראקי ורנו הפרוסים לרווחה למטה, כשממש מולי נישא רכס ההרים המושלג והאדיר המקיף את אגם טאהו.
וירג'יניה סיטי (Virginia City): משם נכנסתי אל אחת העיירות ההיסטוריות, האותנטיות והחשובות ביותר במערב ארצות הברית. העיר הזו קמה בן לילה בשנת 1859 בעקבות גילוי ה-Comstock Lode, מרבץ הכסף העצום והעשיר ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
הגילוי הפך אותה בן רגע לעיר בום משגשגת ועשירה כקורח, שקלטה אלפי כורים ובנתה בתי אופרה, מלונות פאר וסלונים מטורפים (שבהם, בין היתר, החל עיתונאי צעיר בשם סמואל קלמנס לכתוב לראשונה תחת שם העט שלו, "מארק טוויין").
העיר הייתה מלאה בתיירים, אז חיפשתי מקום חניה פנוי מעט רחוק מהכביש הראשי ויצאתי לשוטט ברגל במרכז העיר. הצעידה לאורך הרחוב הראשי (C Street) היא ממש חזרה מוחלטת בזמן אל המאה ה-19: מדרכות העץ הישנות, מבני הלבנים הציוריים, והסלונים ההיסטוריים שנראים כאילו נלקחו מסט של מערבון הוליוודי. הסתובבתי ברחובות המשופעים והתלולים, סופג את האווירה הנוסטלגית של העיר הזו, שהכסף שנחצב ממעמקיה עזר למעשה לממן את צבא הצפון במלחמת Civil War האמריקאית. כיום זו אומנם עיר "מערב פרוע" מובהקת המיועדת לתיירים, עם המון ברים ומקומות בילוי, אבל ממש ניתן להרגיש שיש בה משהו אותנטי, מחוספס וקשוח גם בימינו. לא נכנסתי פיזית למוזיאונים המקומיים או לשאר האטרקציות בתשלום, אלא פשוט נהניתי מההליכה ומהאווירה ברחוב הראשי.
אגם ווקר (Walker Lake) והעיירה הות'ורן (Hawthorne)
מווירג'יניה סיטי חזרתי להגה והמשכתי בנסיעה ארוכה דרומה על כביש 95 המדברי:
אגם Walker Lake: נסיעה ארוכה לצד אגם ווקר המרשים – אגם טבעי גדול, כחול ומוזר בלב המדבר הולך ומצטמצם, לצערי, עם השנים בשל הטיית מקורות המים שלו, והוא מוקף בצוקים קשוחים, חשופים וצחיחים.
העיר Hawthorne: מעבר דרך הות'ורן, עיירה מדברית קטנה המוכרת בכל ארה"ב כבסיס תחמושת עצום של צבא ארה"ב. המחזה סביבה ייחודי למדי: המוני בונקרים צבאיים קטנים וממוגנים פזורים כמו פטרת לאורך כל העמק שמסביב לעיירה.
הדרמה בשטח: ניסיונות שנכשלו בעומק המדבר
מהות'ורן החלטתי לצאת להרפתקת שטח נוספת, אך הטבע, הדרכים ובעיקר מזג האוויר החליטו הפעם אחרת.
היו לי כמה נקודות עניין מסומנות מראש במפות השטח של המדבר שנמצא מערבית לאגם ווקר, עמוק מעבר לרכס ההרים הקשוח, וראיתי במפות שישנה דרך עפר טובה שנכנסת לאזור המרוחק הזה.
היו לי שני יעדים מרכזיים: ביקור במעיינות חמים השוכנים בתוך קניון מרוחק על גדת נהר האיסט ווקר, או המשך בציר הררי גבוה שמתחבר במערב ישירות לעיירת הרפאים האגדית והפארק הלאומי בודי (Bodie) שבשטח קליפורניה.
כבר כשהגעתי לעיירה הות'ורן בשעות אחר הצהריים המאוחרות, מעט לפני השעה 5, ראיתי שמזג האוויר משתנה לרעה ועננים כבדים, נמוכים ושחורים החלו לזרום במהירות מכיוון מערב.
יש לי ניסיון מר מהעבר עם דרכים מדבריות שבזמן גשמים חזקים הופכות תוך דקות לעיסה בוצית וחלקלקה שבלתי ניתן לעבור בה, ולכן הגברתי ערנות באופן מיידי. כשנוסעים לבד, ברכב בודד וברחבי המדבר הנידח, הדבר האחרון שאתה רוצה זה להיתקע; חילוצי שטח באזורים האלה הם עסק מסובך מאוד שיכול לעלות המון כסף, זמן ובריאות.
המסלול שתכננתי (שקיבל אצלי בדיעבד באפליקצית הניווט את השם המפוכח והמדויק "NV Hawthorne Fail Drive") התברר כציר שטח קשוח ותובעני של 81.1 מייל (כ-130 קילומטרים של נהיגת שטח מחוץ לאספלט). הגרף הטופוגרפי הציג נתונים מטורפים: טיפוס חריף ומהיר מגובה של 5,000 פיט בבסיס העמק אל פסגות הרריות נישאות בגובה של 8,006 פיט, וחזרה למטה.
הנהיגה נטו לקחה לי כמעט 4 שעות של ריכוז מוחלט, אבל הסיפור האמיתי של הציר הזה הוא לא הסטטיסטיקה, אלא חוקי המדבר הגבוה שדרשו ממני להפעיל שיקול דעת מקצועי ולדעת בדיוק מתי לעצור ולסגת.
מחשבה בצד הדרך: על טיולי שטח לבד, פחד ואגו
תמיד שואלים אותי: "זה לא מסוכן? אתה לא מפחד לצאת לבד למקומות האלה?" והתשובה לשתי השאלות היא בהחלט כן.
יש סכנות ממשיות בשטח, ויש גם פחד. אבל בסופו של דבר הכל יחסי; הסכנות הן מחושבות מאוד ורחוקות מלהיות "אקסטרים" חסר אחריות, והפחד? הוא דווקא מנגנון הישרדותי בריא. הוא מגביר ערנות, מחדד את החושים, מונע ממך לעשות שטויות וטעויות גורליות בשטח.
בכל הנוגע לנהיגת שטח, זה לא שבוקר אחד קמתי, נכנסתי לרכב ונסעתי מאה מייל אל תוך השממה. מאחוריי יש כמעט 40 שנות ניסיון עשיר בנסיעות שטח מכל הסוגים, לצד ידע נרחב בהישרדות, ניווט ואלתור. אני מכיר את מגבלות העבירות של הרכב שלי, ותמיד מקפיד לנהוג עם "ספייר" גדול ומרווח של בטיחות, לעולם לא נוסע על הקצה של הרכב או של עצמי. מתוך השנים בשטח למדתי שלרוב אלו לא הדברים הגדולים ש"דופקים את הטיול", אלא דווקא טעויות קטנות של רגע וחוסר תשומת לב, אז אני משתדל לשים לב היטב.
בשורה התחתונה: ארגז כלים של ניסיון עשיר, יחד עם השארת האגו בבית, זו הנוסחה שלי למזער סיכונים, לשמור על הבטיחות ולחזור הביתה בשלום מנסיעות שטח עצמאיות במדבר.
הניסיון שלא הצליח: אל עיירת הרפאים בודי דרך אורורה
התוכנית המקורית שלי הייתה לפנות מערבה בדרכי השטח, לבקר במעיינות החמים שבקניון ומשם לחצות את קו הגבול הגיאוגרפי אל תוך מדינת קליפורניה, כדי להגיע לעיירת הרפאים המפורסמת בודי (Bodie Ghost Town) דרך האזור ההיסטורי של עיירת המכרות הנטושה אורורה (Aurora).
התחלתי את הטיפוס התלול והמפותל Lucky Boy Pass Rd לתוך ההרים. ככל שעליתי בגובה, מזג האוויר המדברי השתנה לחלוטין והפך סוער וקר. שהגעתי לשיא הגובה ברכס ההרים הראשון, יכולתי לראות את האזור הנמוך שמתחתי נמתח וממשיך הרחק מערבה, אבל אז החל לרדת גשם כבד ושוטף.
התחלתי לחשוש מאוד מהמשך הנסיעה לכיוון המעיינות החמים שבעמק; ידעתי שגשם כבד כזה יהפוך במהירות את דרך העפר בתחתית לבוץ עמוק, חלקלק וטובעני.
פחדתי להיתקע שם בבוץ ללא יכולת חילוץ, ולכן קיבלתי החלטה לוותר על הנסיעה למעיינות, ובמקום זאת לנסות להמשיך ישר לכיוון העיירה הנטושה בודי שבקליפורניה.
ניסיתי לנסוע ישר בניסיון להקיף את רכס ההרים, אך השביל בעמק היה כבר בוצי למדי והחלה להיווצר זרימת מים בנחלים שחצו את הציר, כך שלא רציתי לקחת סיכון ולהמשיך בדרך הזו. סובבתי את הג'יפ וחזרתי לאחור עד לצומת שבילים גדול. שם זיהיתי במפה ציר במצב טוב שעולה פנימה, ישירות לתוך ההרים הגבוהים והרחק מהעמק המוצף, זה היה נראה מבטיח.
התחלתי לטפס בציר ההררי, כשהגשם ממשיך לרדת עלי ללא הפסקה. העלייה עצמה לא הייתה קשה מבחינה טכנית, והאזור הפך למיוער וירוק יותר. הגעתי למתחם של מכרה זהב גדול ופתוח, ושם נתקלתי בשלט עץ ישן המוביל לבית קברות עתיק. מסתבר שזה למעשה כל מה שנשאר כיום מהעיירה ההיסטורית אורורה. לעמוד שם לבד בגשם השוטף, בגובה של כמעט 8,000 פיט, מול המצבות הבודדות, השבורות והנטושות של החלוצים שקבורים בלב ההרים המבודדים, היה מחזה מיוחד ורב עוצמה.
הבטתי למעלה, אל עבר הפסגות הגבוהות של ההרים המובילים לכיוון בודי שדרכם השביל שלי היה אמור לעבור, וראיתי בבירור שבמקומות מסוימים עדיין נותרו שכבות של שלג על פסגת ההרים, לצד קטעים תלולים ומפותלים מאוד בעלייה. השילוב של השלג, הגשם שירד והבוץ שנבנה על הציר הבהיר לי שהמשך הדרך בעייתי.
קיבלתי החלטה שקולה ואחראית, סובבתי את הג'יפ בפעם השנייה, והתחלתי ברכיבה זהירה בירידה חזרה למטה אל הבסיס.
הניסיון השני: הדרכים השבורות לקניון של באקס טאב (Bucks Tubb)
כשהגעתי בחזרה למטה אל העמק המרכזי, נחשפתי למחזה מדהים ומבלבל: אומנם במשך שעה שלמה נסעתי תחת גשם שוטף ורצוף, אבל ממש מולי, כל העמק היה יבש לחלוטין, וכאילו לא ירדה בו טיפת גשם אחת! האזור התחתון שבו פחדתי תחילה להיתקע בבוץ חלקלק ועמוק היה יבש כמו הנגב, או כמו נבאדה, בלי שום ענן באופק. נפלאות ואי-היציבות של מזג האוויר במדבר הגבוה.
לא רציתי לוותר על היום ולסיים אותו ללא הגעה ליעד, אז לפי המפה החלטתי לנסות ציר חלופי לחלוטין, ולחתוך צפונה אל עבר נקודה מבודדת ומסקרנת אחרת, מעיינות חמים קטנים וטבעיים בשם Bucks Tubb, השוכנים עמוק בתוך קניון מרוחק, ממש על גדתו של נהר האיסט ווקר (East Walker River).
רגע לפני שיצאתי בנסיעה מהירה על השביל הרחב שמוביל צפונה, זכיתי למפגש מדהים: ראיתי קבוצה של כ-8 אנטילופות מסוג פרונגהורן (Pronghorn) מסתובבות חופשי במרחבים הפתוחים. הן נעמדו והביטו בי בסקרנות רבה במשך כמה רגעים, אך בשלב מסוים החליטו שהנוכחות של הג'יפ היא לא בשבילן, הן פתחו בריצה מטורפת ומהירה ונעלמו ברקע בתוך שניות (זו החיה המהירה ביותר בצפון אמריקה).
המשכתי בנסיעה מהירה צפונה, חוצה את האזור המישורי היבש לעבר רכס ההרים שבקצה השני של העמק. שם פניתי לתוך שביל עפר צר ומשובש המוביל מערבה, ישירות לכיוון הקניון העמוק של הנהר.
ככל שהתקרבתי לערוץ, הדרך הלכה והפכה לקשה, צרה ותלולה בצורה דרמטית. בקטע הירידה האחרון והדרמטי ביותר אל תוך הקניון המרוחק, נעצרתי מול מכשול שטח קריטי: השביל כלל ירידה תלולה מאוד עם שיפוע צד (קמבר) מסוכן ובעייתי ביותר, על תשתית של דרדרת אבנים לא יציבה, כשממש צמוד לשולי השביל נפער מצוק עמוק של כמה מטרים אל הוואדי.
בנהיגת שטח עצמאית, כשאתה מטייל לבד לחלוטין עם רכב יחיד ובמקום מרוחק מכל עזרה, שיפוע צד חריף בירידה תלולה ודרדרתית הוא מתכון בטוח לאסון וסכנת התהפכות צידית חמורה. מספיקה אבן אחת קטנה מתחת לגלגל העליון שמקפיצה את הג'יפ, מוציאה אותו מאיזון והופכת אותו על הצד אל המצוק.
הבנתי מיד שהסיכון כאן עולה בהרבה על התמורה של הטבילה במעיין. עצרתי את הרכב, ולמרות תחושת החרטה והתסכול על כל המרחק והזמן שכבר עברתי בדרכים המפותלות, החלטתי לא לעבור את הקטע המסוכן הזה ולא לסכן את הג'יפ ואת עצמי בשום אופן.
הייתה לי אפשרות להשאיר את הרכב חונה בצד באחד העיקולים הרחבים, בלי לחסום את הציר, ולצעוד מנקודה זו ברגל עד למעיינות החמים (מרחק של כ-2 מייל לכל כיוון), אבל השעה הייתה כבר מאוחרת מאוד ולא רציתי להסתכן בהליכה ובנסיעה החוצה מהקניון הזה בחשיכה מוחלטת.
הגעתי להחלטה המושכלת לוותר גם על הנקודה הזו. סובבתי את הרכב בזהירות רבה ועל מילימטרים בשביל הצר, ועשיתי את כל הדרך הארוכה בחזרה על העקבות שלי.
נפרדתי סופית מדרכי העפר המשובשות ויצאתי מהשטח אל האספלט הבטוח של כביש 359 ליד הות'ורן, בדיוק בנקודה בה נכנסתי, כשהחושך החל לרדת על הערבה הפתוחה.
כך זה בטיולי שטח אמיתיים: לפעמים ההצלחה הכי גדולה והגבורה האמיתית היא לדעת מתי להסתובב ולחזור הביתה בשלום.
עצרתי בצד הכביש, שלפתי את הקומפרסור, וזה היה הזמן לנפח בחזרה את צמיגי הרכב מלחץ האוויר הנמוך של השטח אל הלחץ המתאים לנסיעת כביש מהירה.
נסיעת לילה בערבה והגעה ללי וינינג (Lee Vining)
החושך כבר ירד לחלוטין והשמיים נצבעו שחור כשהתחלתי בנסיעה הארוכה על כביש 359 (שהופך בהמשך לכביש 167 בצד של קליפורניה). זו הייתה חוויית נסיעה מיוחדת במינה; הכביש הזה נחשב בצדק לאחד הצירים הישרים, החשוכים והמבודדים ביותר בכל מערב ארצות הברית.
אתה נוסע מיילים על גבי מיילים בתוך אפלה מוחלטת, על כביש ישר כמו סרגל שנמתח עד לאופק, כשאורות הפנסים הקדמיים של הג'יפ הם הדבר היחיד שקיים ביקום ומאיר את הדרך. התחושה היא של נסיעה סוריאליסטית בתוך ריק מוחלט ושחור בין ההרים החשופים, ללא שום תאורת רחוב, שלט מואר או רכב חולף ממול, חציית קו הגבול הבלתי מורגש אל תוך מדינת קליפורניה והגעה לציר הראשי של מזרח קליפורניה, כביש 395.
בסופו של דבר, הגעתי אל עבר השוליים המזרחיים של הרי הסיארה ואל העיירה הקטנה לי וינינג (Lee Vining), השוכנת על שפת אגם מונו (Mono Lake) המיוחד, מלאתי דלק ונסעתי לחפש חניון לילה.
מצאתי לעצמי נקודת לינה שקטה, מוכרת ומבודדת לא רחוק משם, כדי לסיים סוף סוף את היום הארוך, המטלטל והאינטנסיבי הזה. נכנסתי לשק השינה עייף לחלוטין ב-22:30 בלילה, במקום שבו ביקרתי פעמים רבות בעבר, מוכן לטבע של מזרח הרי הסיירה שמחכה לי מחר.
תגובות