טיול נבדה אורגון, יום 2 (חלק ב'): אל הרי המדבר המבודדים – האתגר של אונין ואלי

התכנון הכללי לזמן הקרוב היה פשוט על הנייר: נסיעת שטח של 51 מייל לאזור הפראי של הרי Duffer Peak. אבל לשטח, כידוע, יש חוקים משלו.

המסלול לטיול השטח התחיל בדיוק בנקודה בה סיימתי את הבלוג הקודם, תחנת הדלק בצומת דיינו בצפון מדינת נבאדה, ממש על הגבול עם אורגון. אחרי נסיעה לא ארוכה על כביש 140 מערבה פניתי לדרך עפר צדדית. מפה התחלתי בנסיעה קלה יחסית על דרך עפר טובה, שלקחה אותי עמוק אל תוך העמק המרוחק.

מסביב נפרשו עדרי בקר גדולים שלחכו את העשב בעמק, יוצרים תמונה רגועה לחלוטין. לאחר כ-10 מייל של נסיעה נינוחה מגיעים לנקודה שבה פונים שמאלה. מפה הדרך עוזבת את העמק ומתחילה לעלות לכיוון ההרים הגבוהים, שעליהם עוד ניתן היה לראות בבירור שאריות של שלג.

בעמק היה אגם עונתי גדול שנראה לא קשור לנוף המדברי שמסביב. לפני העליה להרים זה היה המקום והזמן לעצור, לרדת מהרכב ולהוריד אוויר בגלגלים, צעד חיוני כדי להבטיח יציבות, נוחות נסיעה ועבירות טובה יותר בהמשך הדרך.

בכל פעם שאני מוריד אוויר ונכנס לבד עם הרכב לעומק השטח, משהו בי משתנה. זו תחושה פנימית מוכרת של התרגשות מהולה במתח\פחד קל, שמביאה איתה מיד חידוד חושים חד ומתח של הגברת זהירות. קשה להסביר, זה משהו בבטן…

נהיגה עם ג'יפ בודד בשטח היא לא צחוק. יש לי ניסיון עשיר של כ-40 שנה בנהיגת שטח, אבל למדתי שאסור לעולם לזלזל או לעשות שטויות. לפעמים זה לא המכשולים הגדולים, גם טעויות קטנות של רגע במיקומים כאלה יכולות לשנות את כל הטיול מקצה לקצה. כאן אתה לא יודע מה מחכה לך מעבר לעיקול, מה תנאי הדרך, אילו סלעים ומכשולים יצוצו, ומהי רמת השלג שחוסמת את הציר. ואכן, נתקלתי בהמשך הדרך בכמה מכשולים משמעותיים מאוד.

מסלול הטיול שלי בהרים המרוחקים והמבודדים:

הטיוטה 4ראנר שלי הוא רכב מצוין, אבל הוא לא מוגבה, אין לי מיגוני גחון תחתיים וגם אין לי כננת קדמית. המשמעות של זה היא שכל חילוץ עצמי הופך לעניין מסובך ומורכב, מה שמחייב אותי להיות זהיר שבעתיים. לפחות היה איתי מכשיר לוויני של גרמין לגיבוי, יצאתי מתוך נקודת הנחה שבמקרה של צרה צרורה ישנם פה ושם אנשים באזור – אולי לא הרבה, אבל מישהו בסוף יעבור.

מנקודה זו הדרך החלה לטפס. בהתחלה העלייה הייתה מתונה, אך מהר מאוד היא הפכה לתלולה באמת. ההרים סביבי היו חשופים לחלוטין מצמחייה. עליתי איתם בגובה עד שהגעתי לנקודה של פיצול שבילים: שמאלה הוביל לכיוון אגם אוניון (Onion Valley), וימינה פנה לעבר מאגר קנוט קריק (Knott Creek Reservoir). תכננתי לישון באגם אוניון הגבוהה אבל במקום ונסוע שמאלה החלטתי לקחת ימינה ולעשות את הסיבוב המלא שמחבר בין שני האגמים. בשלב זה עוד לא ידעתי, אבל בהמשך התברר לי שאני האדם הראשון שמנסה לבצע את הסיבוב הזה מאז שהסתיים החורף.

העלייה ימינה המשיכה להיות תלולה, וככל שטיפסתי בגובה, החלו להופיע יותר ויותר עצים בנוף. באחד השלבים של הטיפוס, קלטתי במפתיע מחזה טבע מטורף: על גבי הרכס הפתוח אנטילופת פרונגהורן (Pronghorn) רדפה במהירות אדירה אחרי קויוטי גדול, שברח ממנה בריצה מטורפת. ככל הנראה הקויוטי התקרב יותר מדי והיא פשוט הרחיקה אותו מהעדר שלה. שלפתי את המצלמה הישנה שיש לה זום והצלחתי לצלם כמה תמונות של המחזה המדהים הזה.

המשכתי בנסיעה, ועברתי עוד כמה מכשולי עבירות בעלייה התלולה, עד שהגעתי לקו הרכס שממנו התחלתי לרדת לכיוון המאגר הגדול. בזמן נהיגה בירידות, במיוחד במקומות נידחים כאלה, תמיד רצה לי מחשבה קבועה בראש: "האם אני מסוגל לחזור את הדרך הזו בכיוון הפוך אם הציר בהמשך יהיה חסום?". לרדת מדרגת סלע או דרדרות זה תמיד קל, אבל לעלות אותה בחזרה זה סיפור אחר לגמרי. חייבים להיות מודעים לזה בכל רגע.

ירדתי לכיוון האגם הגדול (Knott Creek Reservoir), ושם פגשתי לראשונה באנשים, היו שם כמה קבוצות של אנשים שבאו לפה לכמה ימים. לפי סוגי הרכבים שלהם, היה לי ברור לחלוטין שחלקם הגדול הגיעו אל המאגר לא דרך הציר המאתגר שאני עברתי בו, אלא דרך הדרך היותר ראשית והקלה יותר למעבר.

המשכתי להקיף את האגם היפהפה ויצאתי מצדו השני. לאחרי מרחק נסיעה קצר, זכיתי לראות עוד אנטילופה שעמדה קרוב מאוד אליי. בילינו ביחד כמעט חצי שעה עד שהיא החליטה להתרחק מהציר.

התחיל להיות מאוחר אחר הצהרים ולפני יש עוד נסיעה. המשכתי להתקדם והגעתי לפיצול שבילים נוסף: פנייה ימינה משמעותה ירידה מההרים וחזרה לעמק (הדרך הראשית), ואילו פנייה שמאלה מובילה אל העלייה הגדולה והקשוחה לכיוון מאגר אוניון (Onion Valley Reservoir) המרוחק.

פניתי שמאלה. מנקודה זו השביל השתנה לחלוטין, הוא נהיה הרבה יותר צר, ניכר שהוא לא מתוחזק וברור שנוסעים בו מעט מאוד רכבים, אם בכלל.

השביל החל לרדת לתוך קניונים צרים ולטפס מחדש על שיפועי ההרים. ככל שעליתי, כמות העצים סביבי גדלה באופן משמעותי, ובמיוחד נכנסתי אל אזורים נרחבים של עצי צפצפה (Aspen) שרק החלו להתעורר מתרדמת החורף המושלג שלהם. על השביל עצמו לא היה שלג, אבל הוא נהיה כל כך צר והעצים סגרו עליו משני הצדדים, עד שנאלצתי לקפל את מראות הצד של הג'יפ.

ההתקדמות שלי הפכה לאיטית מאוד.

לא בגלל בעיית ניווט, אלא פשוט בגלל הצורך לפתוח עיניים ולוודא שאני לא משפשף עץ בסיבובים הצרים או נכנס עמוק מדי לתוך הבוץ. סך הכל לא הייתה כאן עבירות קשה מבחינת סלעים, אבל המרחק והמעבר הצר והצפוף בין העצים כפו קצב איטי להחריד.

המשכתי לטפס, פתאום – באמצע יער הצפצפות – נתקלתי במחסום הראשון ("הראשון" זה רמז לבאות): עץ שנפל וחסם חלק מהשביל בלי שום יכולת מעבר.

ברגע הזה נפל לי האסימון והבנתי סופית: אני באמת הראשון שמנסה לעבור בשביל הזה מאז שהחורף נגמר. למזלי, העץ הזה לא היה ענק מדי. הוצאתי מהרכב גרזן קטן שיש לי איתי והתחלתי לחתוך את הגזע היבש. אחרי כ-10 דקות של עבודה מאומצת, העץ נשבר והצלחתי לפנות אותו מהדרך ולהמשיך.

המשכתי בעלייה, חלפתי על פני עוד חורשות וחציתי מספר נחלים זורמים, והעלייה הפכה לתלולה באמת. היא הייתה אמנם חלקה וללא מדרגות סלע קשות, אבל השיפוע היה רציני. אחרי לא מעט זמן של טיפוס איטי הגעתי לנקודה הגבוהה ביותר של המסלול. שמחתי לראות שגם בגובה הזה השביל עצמו נקי משלג, והלבן נשאר רק למעלה, על הפסגות הגבוהות. זה נתן לי הרגשה טובה הרבה יותר לגבי ההמשך.

הדרך למטה, בירידה, עברה כולה בתוך יערות צפצפה צפופים במיוחד שיצרו מעין מנהרת שביל צרה מאוד. הקצב שלי בירידה השתפר, והתחלתי להרגיש פנימית שהנה, החלק הקשה כבר מאחוריי ואני קרוב ליעד... אבל אז הגיע אתגר מספר 2.

את השביל הצר חסם עץ גדול שנפל על השביל, הפעם זה לא היה ענף בצד השביל אלא עץ שלם. פינית את הענפים הקטנים, הוצאתי את הגרזן והתחלתי לחתוך. אחרי הרבה זמן וכמה גרירות ושבירה של ענפים הצלחתי לפנות את העץ מהציר.

התחלתי לרדת לאזור הנמוך לכיוון המאגר הקטן וחשבתי שכבר מפה זה יהיה "home run" עד הסוף.

פתאום, באמצע שום מקום, חסם את השביל עץ ענקי, העץ המת הגדול נפל כולו וחסם את הכביש, אתגר 3.

זו כבר הייתה בעיה רצינית. הגזע היה עבה מאוד, וממנו יצאו כמה ענפים גדולים וכבדים שסגרו את הציר לחלוטין. אי אפשר היה לעבור ביער הצפוף, זה או להזיז את העץ ולפנות את הציר או להסתובב, שגם זה בעיה ביער הצפוף. וגם אם כבר אצליח לנסוע רוורס ומקום להסתובב צריך לעשות את כל הנסיעה חזרה עם הזנב בין הרגליים.

בשביל כבוד צריך לעבוד: שוב שלפתי שוב את הגרזן הקטן, ויחד איתו מסור ידני קטן שהיה לי ברכב. באותם רגעים הצטערתי בטירוף שאני לא מצויד בגרזן רציני ומסור עצים כמו שצריך, ואפילו מסור עצים חשמלי, רשמתי לעצמי בראש שאני חייב לקנות כאלה להמשך.

התחלתי לעבוד על העץ. אחרי כמעט שעה מפרכת של חיתוך, שבירת הענפים וניסור הגזע הראשי, החלטתי לנסות להשתמש בכוח של הרכב.

שלפתי כבל גרירה, קשרתי אותו היטב לגזע ולענף העבה, וחיברתי לרכב מקדימה. נסעתי לאט לאחור, משכתי בכוח, עד שהגזע והענף העבה נשברו סוף סוף. חזרתי על זה כמה פעמים: חותך, קושר ושובר עד שב בסופו של דבר הצלחתי לגרור את העץ מהשביל מעט הצידה. סוף סוף אפשר לעבור! הרגשתי עייפות אדירה בכל הגוף, כנראה שילוב של הגובה הרב יחד עם המאמץ הפיזי והיום הארוך שכבר עברתי. שוב חשבתי כמה חבל שאין לי כננת ומסור רציני שהיו מקצרים את כל הסיוט הזה לכמה דקות עבודה.

השמש כבר החלה לרדת נמוך באופק, והשאיפה שלי הייתה להגיע לנקודת הסיום המתוכננת – אגם אוניון – לפני שיחשיך לחלוטין.

המשכתי בנסיעה במגמת ירידה לכיוון אגם אוניון הקטן (Little Onion Dam). אומנם היו עוד מקומות עם עצים שנפלו אבל הם נבלמו בזוית על ידי עצים אחרים ולא חסמו לגמרי את השביל ואפשר היה לעבור מתחת.

הרגשתי שהחלק הקשה באמת כבר מאחוריי, השיפוע התמתן והשביל הפך לטוב ונוח יותר.

אבל ממש קרוב לאגם הקטן, הגעתי למכשול נוסף, מכשול מספר 4.

עץ ענק שנפל פה לפני מספר שנים שכב במרכז הדרך; אומנם חתכו אותו בעבר, אבל חלק גדול מהגזע שלו עדיין נותר בולט על חצי מהשביל. חששתי מאוד לנסות לעבור מעליו עם הרכב שלי. לעבור עם הגלגל הקדמי זו לא בעיה, אבל בגלל שהרכב לא מוגבה, היה סיכון ממשי שאני פשוט "אתיישב" עם גחון הרכב על הגזע, ואשאר תלוי באוויר בלי יכולת לזוז קדימה או אחורה.

ירדתי מהג'יפ, עמדתי מולו וחשבתי מה לעשות. המעבר היה אפשרי על הנייר, אבל מסוכן מדי. ידעתי שאף אחד לא נוסע בציר הזה, מאז שעזבתי את האגם הקודם לא ראיתי נפש חיה, ואני הרי זה שפתח את השביל ופינה את החסימות. זה ממש לא מקום טוב להיתקע בו לבד, למרות שהיתרון בעץ הוא שתמיד אפשר בסוף לחתוך אותו אבל הוא היה די עבה וזה הרבה עבודה.

החלטתי לנסות להזיז אותו מעט הצידה כדי לפנות נתיב בטוח לגלגלים. לקחתי את רצועת הגרירה שלי, העברתי אותה מאחורי עץ אחר שעמד יציב בסמוך, בניסיון להשתמש בו כנקודת עיגון ולגרור את הגזע השוכב אל מחוץ לשביל. זו הייתה הפעם השנייה ביום הזה שהצטערתי שאין לי כננת, איתה זה היה הולך בקלות.

קשרתי את הרצועה לחלק האחורי של הרכב וניסיתי לגרור את הגזע הענק בנסיעה לאחור.

הגזע היה כבד בטירוף ולא זז, שילבתי לרוורס ונסעתי לאחור בנחישות. מרוב ריכוז בגזע לפנים ובגלל שלא הסתכלתי כמו שצריך במראות הצד, סטיתי מהשביל ונתקעתי בעץ שעומד מאחוריי. איזה באסה מטורפת. ירדתי לראות את הנזק וראיתי שהטמבון האחורי מפלסטיק כמעט ונתלש לגמרי מהמקום. ידעתי באותו רגע שהטעות הזו הולכת לעלות לי לא מעט כסף, מילא הכסף אבל מה על הכבוד :-) .

מזערתי נזקים בשטח: ראיתי שאמנם יש נזק ויזואלי, אבל הצלחתי לקשור את הטמבון בצורה חזקה ומאובטחת אל גוף הרכב כדי שלא יפריע או ייגרר על הרצפה בהמשך הנסיעה. הנחמה הקטנה הייתה שלפחות המשיכה הצליחה, והגזע הענק אכן זז מעט ופינה את השביל, אפשר לעבור!

המשכתי בנהיגה והגעתי לאגם אוניון הקטן. השמש כבר נגעה בקו הרקיע והייתה רגע לפני שקיעה מלאה במערב. לפחות ידעתי שיצאתי מהאזור הבעייתי והמסוכן, והיה נראה שהדרך הלא ארוכה למטה לחניון הלילה שליד אגם אוניון הגדול (Onion Valley Reservoir) פתוחה ובטוחה.

ברגעים האלה הרגשתי שאני יכול סוף סוף לשחרר אנחת רווחה ולהוריד את רמת המתח הגבוהה שהייתי שרוי בה במשך כמה שעות רצופות בשטח. המשכתי לנהוג בזהירות הנדרשת כדי לא ליפול לאיזה בור או לפגוע בסלע, אבל ידעתי שאני כבר נמצא על שבילים רחבים וטובים בהרבה. הגעתי לאגם אוניון ממש בדמדומים האחרונים של היום.

שמחתי לגלות שבחניון הלילה כבר חנו עוד שתי קבוצות של אנשים, הם כמובן הגיעו לשם מהדרך הראשית והקלה, הדרך שבה אני מתכנן לנסוע מחר.

ההקלה הייתה עצומה. האזור הקשה והמאתגר נשאר מאחוריי. מסביב השתרר שקט מופלא, אגם יפהפה מוקף ברכסי הרים נישאים ובעצי צפצפה ירוקים ורעננים. איזה שלווה מטורפת אחרי יום כזה. התחלתי להתארגן ללינת הלילה והכנתי לעצמי ארוחת ערב קלה. האזור היה מוצף בהמוני יתושים בגלל המים, אז ויתרתי על החוויה של לשבת ולבשל בחוץ ונכנסתי פנימה לרכב.

מתחיל ברוטינה של כל ערב, סידור הרכב לשינה מאחור (להזיז את הדברים לחצי מהשטח ןךשדר את המזרונים והסק"ש), העתקת כל הקבצים מהמצלמה וסרטי הוידאו לגיבוי ב 2 HD חיצוניים ובמחשב, וארוחת ערב קלה של שימורי סרדינים בשר משומר ועוד דברים יבשים, הפעם בלי חביתה.

סך הכל, נסיעת השטח המאתגרת הזו לבדה ארכה 31 מייל עד לחניון הלילה, ובסיכום של כל היום הזה רשמתי נסיעה של 366 מייל על מד המרחק.

באותו לילה, אחרי היום שהתחיל לפני הזריחה, המאמץ, הלחץ והעבודה הפיזית, ישנתי בצורה פשוט מעולה.

אלבום של תמונות נוספות מהטיול הזה: