טיול נבדה אורגון, יום 1: מההמולה של וגאס אל השקט המוחלט של כביש 50

טיול נבדה אורגון, פרוֹלוֹג: לנסוע אל תוך הניגודים – 16 ימים במדינות נבאדה ואורגון

לתת לעצמי מתנת יום הולדת עמוסת חוויות לגיל 60.

המסע הזה לא נולד מתוך חיפוש אחר נוחות, אלא מתוך דחף פנימי עמוק לנתק מגע מהשגרה, להשאיר את הציביליזציה מאחור, ולהתמסר לחלוטין לקצב של הטבע.

יצאתי מלאס וגאס למסע אינטנסיבי, עמוס וחווייתי של 16 ימים, שבו תפרתי לולאה עצומה במערב ארצות הברית, דרך המרחבים השוממים של נבדה, והיערות והחופים של אורגון, סנט הלן בוושינגטון והמדבר של מזרח קליפורניה.

זה היה מסע של קצוות וסטטיסטיקה מטורפת, שבו גמעתי 4,700 מייל של נהיגה, הוצאתי כ-1,400 דולר על דלק, והשעון הראה קרוב ל-300,000 צעדים ברגל.

מעבר למספרים, הסיפור האמיתי של הטיול הזה הוא הגיוון האקלימי והטבעי הקיצוני שלו, מפגש ישיר ומזוקק עם איתני הטבע שהשתנו לחלוטין כמעט מדי יום:

• חוויתי מעבר חד ודרמטי מהמדבריות הלוהטים והחריפים של נבדה וקליפורניה, שם המדחום טיפס לטמפרטורה קיצונית של 41 מעלות צלזיוס (106 מעלות פרנהייט), ועד לסופת שלגים מקפיאה וסוערת בגובה של הר סנט הלן במדינת וושינגטון.

• חתכתי מהיובש הצורב והמאובק של המדבריות הפתוחים אל תוך הגשם השוטף והערפילים של חופי האוקיינוס השקט במדינת אורגון.

• טסתי על פני מישורי מלח לבנים, חלקים ואינסופיים בפלאיה של נבדה, ובימים שלאחר מכן מצאתי את עצמי צועד ביערות עבותים לצד אינספור מפלים שוצפים, אגמים אלפיניים קפואים וקלדרות געשיות עצומות.

הדרך: נהיגת בדד ולינות שטח

במהלך כל 16 הימים הללו, שילבתי נהיגת ג'יפים תובענית וארוכה לעומק השטח השומם והמרוחק ביותר, מקומות שבהם האופק ריק לחלוטין ואין אף נפש חיה מסביב. חקרתי צינורות לבה חשוכים בבטן האדמה, טיפסתי על דיונות החול הגבוהות ביבשת, וניווטתי בתוך קניונים צרים וסלעיים שמשנים את פניהם לאחר כל שיטפון.

כדי לשמור על חיבור מוחלט, בלתי אמצעי וטהור אל השטח, ויתרתי על בתי מלון (למעט לילה אחד בלבד לאורך כל הטיול). בכל שאר הימים ישנתי מאחור, בתוך הג'יפ שלי, כשאני מגוון בין חניוני לילה (Campgrounds) מסודרים בפארקים לבין לינות בדד פראיות לחלוטין בשטחי ציבור פתוחים (BLM).

השינה בשטח הוסיפה עוצמה אדירה לחוויה, כל יום הסתיים בצפייה בשקיעה מדברית או אלפינית מול שמיים נקיים, שינה עמוקה בבטן הטבע, והתעוררות מוקדמת עם אור ראשון אל מול הזריחה.

שרשרת הפארקים והנביעות התרמיות

המסלול הוביל אותי לביקור ב-4 מדינות שונות וב-4 פארקים לאומיים ומונומנטים מרכזיים, שכל אחד מהם מייצג תופעת טבע ייחודית: מהלוע הוולקני הכחול והעמוק של Crater Lake, דרך יערות הקדומים של ה-Redwoods, החורבן הגעשי של ה-Mount St. Helens, ועד לצחיחות הדרמטית של Death Valley.

וכדי להרגיע את השרירים ולשטוף את אבק הדרכים, שילבתי לאורך הציר רחצה וטבילה ב-12 מעיינות חמים נסתרים ופראיים בטבע, החל משקתות עץ או בתוך סלעים בלב יער גשם גשום ועד לבריכות בטון וסלעים קסומות תחת צל דקלים בלב המדבר הלוהט.

המסע הזה הרחיב את גבולות היכולת שלי, דרש ממני להשאיר את האגו בבית ולקבל החלטות שקולות, קרות ומחושבות מול פגעי מזג האוויר ומכשולי העבירות. חזרתי הביתה עם ג'יפ מאובק, פגוש קשור בחבל, כרטיסי זיכרון מלאים בתמונות נוף פנומנליות, ובעיקר עם שקט פנימי ועוצמה שיכולים להיוולד רק מתוך נסיעה עצמאית ארוכה אל תוך הריק.

זהו יומן המסע שלי. בואו נתחיל ביום הראשון.

טיול נבדה אורגון, יום 1: מההמולה של וגאס אל השקט המוחלט של כביש 50

יום ארוך ומטורף של 513 מייל פותח את המסע במאי 2026.

התחלתי את הטיול בבוקר, ארזתי את כל הציוד לטיול ברכב, התחלתי לנסוע והשארתי מאחור את הרעש, הצפצופים וההמולה המוכרת של לאס וגס. הניגודיות הזו, כשאתה יוצא מהעיר המטורפת הזו וישר נשאב אל תוך השקט המוחלט של המדבריות שמסביב, תמיד עושה לי משהו בלב. עולים בכביש הראשי I-15 ואחרי חצי שעה פונים לכביש 93 צפונה, המדבר האין סופי נפתח מולי במלוא תפארתו.

בנקודת המפגש שבין כביש 93 לכביש 318, מתחיל באופן רשמי כביש 375, המוכר כ"הכביש המהיר החוץ-ארצי" (Extraterrestrial Highway). הצומת המדברי המבודד הזה, שנמצא בלב מדינת נבאדה, מהווה את שער הכניסה הרשמי לחובבי תיאוריות קונספירציה, חייזרים ומדע בדיוני, בשל קרבתו לבסיס הצבאי הסודי "אזור 51" (Area 51). המטיילים החולפים בצומת וממשיכים מערבה אל תוך כביש 375 נחשפים מיד לשלטים המזהירים מפני "חלליות חוצות", לנופים צחיחים, ולאווירה מסתורית ומסקרנת שמושכת אליה עשרות שנים סקרנים המחפשים עדות לחיים מחוץ לכדור הארץ. צילמתי כמה תמונות והמשכתי לנסוע צפונה על כביש 318.

התחנה הראשונה שלי בנסיעה על כביש 318 המבודד הייתה Lund Hot Springs Creek, מקום שמרגיש כמו נווה מדבר אמיתי שצץ משום מקום בלב המדבר הגבוה של נבאדה. מדובר בחלק משמורת הטבע ווין א. קירש, אזור שלם של ביצות ומאגרי מים שמושכים אליהם מגוון עצום של בעלי חיים ועופות מים, מה שיוצר ניגודיות מדהימה וירוקה בין המים הצלולים לבין הנוף הצחיח שמסביב.

הנחל עצמו מוזן מנביעה תרמית טבעית, והמים שלו מתאפיינים בצבע טורקיז עמוק ובצלילות יוצאת דופן שמאפשרת לראות כל אבן קטנה בקרקעית. בניגוד למעיינות חמים אחרים שלעיתים רותחים מדי לרחצה, כאן המים שומרים על טמפרטורה קבועה ונעימה מאוד של כ-30 מעלות צלזיוס לאורך כל השנה. המקום אף הוגדר כאתר מורשת לאומי מכיוון שהוא מהווה בית גידול מוגן לדגים נדירים ואנדמיים הייחודיים לעמק הזה.

נכנסתי למים הנעימים והתרחצתי בכמה נקודות שונות לאורך הנחל הזורם. הייתי שם לגמרי לבד, וביליתי שעה שלמה של שקט ורוגע טהור, כשהמדבר מסביב דומם לחלוטין. המים הצלולים והזרימה המתונה סיפקו את האתנחתא המושלמת והמרעננת ביותר מהנהיגה הארוכה בדרכים.

בזמן שיצאתי מהאזור שמתי לב שיש במקום גם חניון לילה מסודר ומתוחזק היטב בשם דייב דיקון, הממוקם במרחק קצר מהמעיינות. הקמפינג הזה מציע חיבור ישיר לטבע עם עמדות מרווחות, שולחנות פיקניק מוצלים ואפילו שירותים, והוא נחשב לנקודה פופולרית לדייגים מקומיים שמגיעים עם קיאקים למאגרי המים הסמוכים. זוהי נקודה מעולה למי שרוצה להעביר פה לילה שקט תחת שמי כוכבים מטורפים, למרות שהשעון שלי דחק בי להמשיך הלאה במסלול.

ביקור ורחצה במעיינות חמים, איזה התחלה מושלמת לטיול!

מהמעיינות החמים החלטתי לחתוך דרך השטח ולגוון בנסיעת שטח אייקונית במזרח נבאדה – דרך העפר של עמק קייב (Cave Valley Road). הדרך משמשת כציר אחורי (Backway) שמחבר את אזור המעיינות החמים שביקרת בהם ישירות אל הפארק ההיסטורי של תנורי הפחמים (Ward Charcoal Ovens State Historic Park).

מדובר במסלול שטח מדברי קלאסי של ה-Great Basin, המסלול מתחיל בחציית עמק קייב הרחב, בהמשך, ככל מטפסים צפונה לאורך הציר, הדרך נצמדת לבסיס של רכס הרי אגן (Egan Range). הנוף משתנה מרחבים פתוחים וצחיחים של שיחי לענה (Sagebrush) אל תוך גבעות מתגלגלות ויערות הולכים ומתעבים של עצי ערער (Juniper) ואורן.

החלק העיקרי של הדרך (Cave Valley Road) מוגדר כדרך עפר כבושה ומתוחזקת, אומנם מאובקת מאוד, רצופה בבורות קטנים ("קורדרוי") ומעברי מים קטנים ויבשים (Washouts), אך היא ניתנת למעבר בקלות יחסית עם רכב בעל מרווח גחון גבוה. מדובר בציר די מבודד ללא קליטה סלולרית, כך שהוא דורש היערכות לניווט אופליין. באחד הצמתים ראיתי מספר סוסים שהיו ממש קרוב לשביל.

סה"כ זו היתה נסיעת אופ-רואד לא כל כך קשה יפהפייה שהובילה אותי דרך השטח ישירות אל Ward Charcoal Ovens State Historic Park.

המבנים האלה מרשימים מאוד, שישה כבשני אבן ענקיים בצורת כוורות. למדתי שהם נבנו בשנות ה-70 של המאה ה-19 במטרה לייצר פחם איכותי מאלפי עצי האורן והערער שצומחים על ההרים שמסביב, פחם שמאוחר יותר נשלח לתעשיית המכרות באזור.

התחנה הבאה שלי הייתה העיירה אילי (Ely) שהיא העיר הגדולה והמרכזית באזור הזה. הייתי פה בעבר אז לא התעקבתי יותר מדי. עברתי  בתחנת הרכבת ההיסטורית של המקום, שנראית כאילו הזמן עצר בה מלכת ומשם מסעתי מערבה ברחוב הראשי כדי לספוג קצת אווירה של עיירת מערב פרוע (היו עבודות בכביש הראשי אז לא עצרתי).

מחוץ לעיירה עליתי אל גארנט היל (Garnet Hill) – גבעה וולקנית מיוחדת שבה העברתי זמן בחיפוש של אבני חן מסוג גארנט אדמדמות שחבויות בתוך הסלעים.

מאילי עליתי על כביש US-50 המפורסם – "הכביש הבודד ביותר באמריקה".

הנסיעה על כביש 50 בנבאדה היא חוויה שמשנה לחלוטין את תפיסת המרחב והזמן. הדרך נעה במקצב קבוע של טיפוס וחציית רכסי הרים גבוהים, שבהם יש עדיין שלג, ואז ירידה אל תוך עמקים מדבריים עצומים, צחיחים ושטוחים לחלוטין שמתוחים עד האופק. רק כשחוצים שוב ושוב את הגלים הגיאולוגיים האלה, כשהנוף מתחלף בין יערות הרריים לישימון מדברי דומם, מתחילים באמת לעכל את הממדים המטורפים של נבאדה ואת עוצמת הריחוק והבידוד של המרחב הפראי הזה. 

חלפתי בלי לעצור על פני העיירות הקטנות והמבודדות של יוריקה (Eureka) ואוסטין (Austin), ועצרתי לרגע גם ב-Cold Springs Station המבודדת.

אחרי שעברתי את יוריקה, שוב שברתי מהכביש לנסיעת שטח קצרה שהביאה אותי אל Spencer Hot Springs. היו פה כמה רכבים אבל הם לא היו במעיינות אלה פזורים במרחב. המעיינות האלה פשוט נהדרים, הורדתי בגדים ונכנסתי להתרחץ בתוך המים החמים, שעת אחר הצהריים לפני השקיע והנוף המדברי הפתוח נשקף מכל עבר.

זה הזמן לומר שבניגוד לשמרנות הגדולה שיש בארה"ב במעיינות חמים בטבע לרוב, גם אם באופן לא פורמלי, הלבוש בבגד ים הוא אופציה ומרבית האנשים רוחצים בערום, אפשר לרחוץ בבגד ים אין בעיה. קחו את זה בחשבון אם מטיילים עם ילדים.

התייבשתי, התלבשתי וחזרתי לכביש הראשי. משם המשכתי לנסוע מערבה.

בדרך עצרתי  רק לצלם בנקודה באמצע שום מקום שנקראת Cold Springs, בעבר זו היתה תחנת דרכים במסלול שנקרא פוני אקספרס.

כשנוסעים היום לאורך כביש US-50 בנבאדה, קשה לדמיין שפעם עבר כאן אחד משירותי הדואר הנועזים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. ה־Pony Express פעל רק כשנה וחצי, בין 1860 ל־1861, והעביר מכתבים במהירות חסרת תקדים בין מיזורי לקליפורניה – מסע של כ־3,000 ק"מ שנמשך כעשרה ימים בלבד.

נבדה הייתה אחד הקטעים המאתגרים ביותר לאורך המסלול. הרוכבים חצו כ־650 ק"מ של מדבריות, עמקים ורכסי הרים מבודדים, בתנאים קשים של חום, קור ומחסור במים. לאורך הדרך הוקמו תחנות החלפת סוסים במרווחים קצרים, שאפשרו לרוכבים לשמור על קצב מהיר כמעט ללא עצירות.

למרות שה־Pony Express הפך לאגדה אמריקאית, הוא פעל תקופה קצרה מאוד. עם השלמת קו הטלגרף הטרנס־יבשתי בשנת 1861, ניתן היה להעביר הודעות בתוך דקות במקום ימים, ושירות הדואר על גבי סוסים הפך למיותר.

היום, רבים מהמטיילים בנבאדה נוסעים במקביל למסלול ההיסטורי מבלי לשים לב לכך. לאורך כביש US-50, המכונה "הכביש הבודד ביותר באמריקה", עדיין ניתן למצוא שרידים של תחנות Pony Express, תזכורת לתקופה שבה תקשורת מהירה דרשה סוס דוהר, אומץ לב והרבה מאוד נחישות.

לא רחוק מהעיירה מידלגייט (Middlegate), עיירה באזור הזה היא לא יותר מתחנת דלק וכמה קראוונים ובתים ישנים ליד, על כביש 50 בנבאדה עומד אחד מסימני הדרך המשעשעים והמוזרים שאפשר למצא ברוד-טריפ אמריקאי – עץ הנעליים (The Shoe Tree). מדובר בעץ כותנה (Cottonwood) ענק שאלפי מטיילים, נהגי משאיות ומקומיים תלו עליו זוגות נעליים מכל הסוגים והצבעים, שנזרקו על הענפים הגבוהים ונתלו על שרוכיהם.

הסיפור מאחורי המסורת הזו הוא חלק מהפולקלור המקומי של המדבר. האגדה מספרת שהכל התחיל בשנות ה-80 או ה-90 של המאה הקודמת, בעקבות ויכוח סוער בין זוג צעיר שהיה בדרכו לחתונה או חופשה. הבעל הטרי או הארוס זרק את נעליה של אשתו על ענפי העץ מתוך עצבים, ונעלם לתחנת הדלק הקרובה במידלגייט כדי לשתות בירה ולהירגע. כשהוא חזר, השניים השלימו, ובסופו של דבר הם זרקו גם את הנעליים שלו לאותו העץ כאות פיוס. משם, המנהג הפך ויראלי (עוד לפני עידן האינטרנט), וכל מטייל שעבר בדרך הפך את זריקת הנעליים לסוג של טקס מעבר המציין שהם שרדו את "הכביש הבודד ביותר באמריקה".

פרט משונה בהיסטוריה של המקום התרחש בסוף שנת 2010, כאשר העץ המקורי נכרת באקט של ונדליזם מכוער על ידי אלמונים, אולם, כיאה לרוח של נבאדה, המסורת סירבה למות. תוך זמן קצר מאוד, המטיילים והמקומיים "אימצו" עץ גדול אחר שנמצא ממש בסמוך, והחלו לזרוק אליו נעליים מחדש. כיום, העץ החדש כבר עמוס לחלוטין ומשמש עדות חיה לכך שגם באמצע הישימון המדברי, תרבות הרוד-טריפ האמריקאית תמיד מוצאת דרך להשאיר חותם.

לקראת ערב הגעתי לאזור הדיונות של Sand Mountain Recreational Area, המקום שבו תכננתי לישון. בפועל, כשהגעתי, האתר היה רועש ומלא ב-ATV, רכבי שטח ובאגים שלא הפסיקו להרעיש.

הבנתי מיד ששקט אני לא אמצא שם. חתכתי לשביל צדדי ומרוחק, עמוק יותר אל תוך המדבר הפתוח. שם, הרחק מההמולה של רכבי השטח, מצאתי את הפינה השקטה שלי, החניתי את הרכב והלכתי לישון תחת שמיים מפוצצים בכוכבים.

איזה יום פתיחה לטיול !

2 מעיינות חמים, כביש 50 ועיירות שלא ברור מי גר בהם  ונופים מדבריים אין סופיים של מדינת נבאדה הגדולה.