טיול נבדה אורגון, יום 3: חוצה את הגבול לאורגון – אל המרחבים של מדבר אלבורד

יום ארוך וגדוש של 345 מייל, שרובו עבר בשבילים מדבריים פראיים ובתהפוכות של הרגע האחרון.

תחנה ראשונה: הפרידה מנבאדה והכניסה לאורגון המדברית

אחרי שיצאתי מהשטח המפרך של אוניון ואלי ומילאתי דלק בדניו ג'אנקשן, הגעתי אל העיירה הזעירה דניו (Denio) השוכנת בנבאדה, ממש על קו הגבול עם אורגון. הגעתי אל קו הגבול הגיאוגרפי ולשלט Welcome to Nevada Sign (בכיוון ההפוך). עצרתי לרגע ליד שלט הכניסה של נבאדה – שמבחינתי סימן באותו רגע דווקא את הפרידה ממנה – וביצעתי את חציית הגבול הרשמית אל תוך המרחבים הפתוחים של דרום-מזרח מדינת אורגון.

כשחושבים על טיול באורגון, התמונה האוטומטית שעולה בראש היא של יערות גשם עבותים, מפלים שוצפים, פסגות מושלגות כמו הר הוד, או חוף ים דרמטי ומיוער. אבל כשחוצים את רכס הרי הקסקיידס הרחק מזרחה, מגלים עולם אחר לחלוטין שמנפץ את כל הקונספציות. מזרח אורגון הוא מדבר גבוה, קשוח ופראי, שגיאוגרפית ותרבותית דומה הרבה יותר לשכנה נבאדה מאשר לפורטלנד הירוקה. אין כאן חוף ים או יערות עד, אלא מרחבים עצומים של שממה, גבעות צרובות שמש ופלאיות מלח שטוחות.

יחד עם זאת, בשונה מנבאדה הרגילה, כאן בשטח מרגישים בעוצמה רבה הרבה יותר את ההיסטוריה הגעשית של האזור. פני השטח חושפים ללא פילטרים את העובדה שלבה רותחת עיצבה את המקום: האדמה מלאה בזלזלי בזלת כהים, קניונים וולקניים עמוקים, שדות לבה עתיקים, ובריכות מבעבעות של מעיינות חמים המעידים על הפעילות הגיאותרמית שעדיין רוחשת ממש מתחת. אורגון באזור הזה היא פשוט נבאדה על סטרואידים געשיים, חבל ארץ סוריאליסטי ומדהים לחובבי המדבר האמיתי.

תחנה שנייה: Fields Station General Store – מילקשייק אחרי 5 שנים

התחנה הבאה שלי על האספלט באורגון הייתה תחנת הדרכים המפורסמת Fields Station. המקום הזה הוא נווה מדבר קטנטן בלב השממה, הידוע בעיקר בזכות המילקשייקים המטורפים וההמבורגרים שלו, שכל מי שחוצה את האזור הנידח הזה פשוט חייב לעצור ולטעום אותם.

טוב, אם כולם אומרים, חייבים לעצור ולטעום את המילקשייק המפורסם. הזמנתי טעם תות והוא היה מדהים, גם בגלל שלא אכלתי מילקשייק כבר איזה חמש שנים (אילוצים של סוכרת טייפ 2... :-( ) וגם בגלל שהוא באמת פנומנלי.

זה היה הזמן להחליט מה עושים היום, שכן היו לי כמה נקודות מסומנות באזור. בעקבות ההצלחה של אתמול, המחשבה המקורית שלי הייתה לעשות טיול שטח להרים הגבוהים של Steens Mountain. נסעתי לכיוון תחילת השביל, ולאחר חצי שעת נסיעה על כביש 205 מצידו המערבי של רכס ההרים, הגעתי לנקודת ההתחלה. לצערי הרב, שם גיליתי שהשביל סגור לחלוטין והכניסה אליו אסורה בגלל כמויות שלג גבוהות שעדיין חוסמות את ההרים.

טוב, שטח זה שטח וצריך לשנות תוכניות בהתאם. סובבתי את הרכב, נסעתי חזרה לכיוון פילדס ומשם פניתי צפונה לכיוון Alvord Desert (מדבר אלבורד). משלב מסוים האספלט נגמר והכביש מתחלף לשביל עפר, אבל הוא היה במצב ממש טוב, כך שלא היה צורך לעצור ולהוריד אוויר בצמיגים.

תחנה שלישית: Frog Spring ואגן מדבר אלבורד (Alvord Desert)

המשכתי בנסיעה לאורך הרי הסטנס (Steens Mountain) המרשימים שמתנשאים משמאל, ומפה יכולתי לראות היטב את כמויות השלג האדירות שעדיין מכסות את כל רכס ההרים, לא פלא שהדרך למעלה סגורה.

הגעתי לנקודה שנקראת Frog Spring - Alvord Desert Access ונכנסתי לתוך אגן הניקוז של מדבר אלבורד. המקום הוא פלאיה (Playa) ענקית ושטוחה לחלוטין של אגם עתיק שיבש.

לפני שנכנסתי פנימה, אל תוך משטח המלח הלבן והעצום, עצרתי ובדקתי היטב שהכל אכן יבש ואין באופק אזורים לחים שבהם הרכב עלול לשקוע. אם שוקעים כאן, החילוץ הוא סיפור מורכב מאוד, קשוח ועד בלתי אפשרי. לשמחתי, למרות שלא שראיתי רק רכב אחד ליד השוליים הכל נראה והרגיש יבש לחלוטין ולא הייתה שום בעיה לעבור.

זה היה הרגע המדויק להשתחרר, ללחוץ על הגז בנסיעה מהירה עמוק לתוך המישור האינסופי. חוויית נהיגה ממש מיוחדת במינה.

איך נוצר מישור מלח (פלאיה)? 

מישור מלח הוא משטח ענקי, לבן ומפולס כמו סרגל, שנוצר משילוב מדויק בין טופוגרפיה לאקלים קשוח בחמישה שלבים:

• האגן הסגור: הכל מתחיל בעמק עמוק המוקף הרים גבוהים, ללא שום מוצא של נחלים לכיוון הים. המים שלכודים בפנים אינם יכולים לזרום החוצה.

• שחיקת המינרלים: גשמים והפשרת שלגים על הפסגות זורמים למטה, שוחקים את סלעי ההרים וממיסים מתוכם כמויות אדירות של מלחים ומינרלים.

• אגם עונתי: המים המלוחים הללו מצטברים במקום הנמוך ביותר בעמק ויוצרים אגם רדוד ורחב ידיים.

• אידוי מטורף: השמש היוקדת והרוחות המדבריות מייבשות את האגם במהירות, בקצב הגבוה בהרבה מכמות המשקעים.

• קרום המלח: מכיוון שרק המים מתאדים ולא המינרלים, כל המלחים נשארים מאחור. הם שוקעים, מתגבשים ויוצרים קרום לבן, קשיח ושטוח לחלוטין.

כשהתהליך הזה חוזר על עצמו במשך אלפי שנים, המים שמגיעים בכל פעם מחדש מיישרים את פני השטח ומותירים את הפלאיה האינסופית הזו, המקום המושלם לפתוח בו מהירות.

אחרי כמה נסיעות מהירות וסשן צילומים יפהפה עם הרחפן מלמעלה, הגיע הזמן להמשיך הלאה.

חלפתי על פני Alvord Hot Springs – אתר מעיינות חמים מוסדרים השוכן ממש על שפת הפלאיה, ומציע נוף סוריאליסטי של מים חמים הנובעים מול מרחב פתוח ואינסופי.

תחנה רביעית: Mickey Hot Springs וההרפתקה במדבר הנידח

מכיוון שהתוכנית לטייל בהרים המושלגים התבטלה, החלטתי להמיר אותה בנסיעה ארוכה ועמוקה יותר לתוך המדבר. ראיתי במפות שיש דרך אחת שחוצה את המדבר הענק מזרחה עד לכביש 95, ודרך נוספת שחוזרת לכיוון פילדס ועוברת ליד מעיינות חמים אחרים שסימנתי לי מראש. ליד פילדס עוד הייתה לי מעט קליטה סלולרית, אז ניצלתי את ההזדמנות והורדתי מפות שטח לטלפון. חיכתה לי נסיעה של 130 מייל במדבריות מבודדים, רחוק מכל מקום יישוב, ובמצבים כאלה כדאי מאוד שתהיה מפה דיגיטלית טובה בנוסף לספר מפות הנייר הפיזי שתמיד נמצא אצלי קבוע ברכב.

ירדתי מהדרך הראשית ונכנסתי מזרחה לתוך המדבר הנידח, במטרה להגיע אל Mickey Hot Springs. האזור הזה הוא מקבץ של מעיינות חמים מבעבעים, שנראים רותחים לחלוטין ואינם ניתנים לרחצה בשום אופן. המקום נראה ממש כמו מיני-ילוסטון: אתר גיאותרמי מרתק עם בריכות מים מבעבעות, בוץ רותח ופתחי קיטור שפורצים מתוך האדמה המדברית, מלווים באדים סמיכים וברעש קבוע של לחץ קיטור.

ממייקי הוט ספרינגס החלה נסיעת שטח ארוכה של כ-35 מייל, מבודדת ומאתגרת מאוד לכיוון מזרח. חתכתי דרך שבילי עפר פראיים ונידחים שחוצים את קו הגבול הבלתי נראה של אזורי הזמן בין שעון פסיפי לשעון הרים (Pacific/Mountain Time Zone Sign) לאורך ה-US-95, כשהמטרה היא להמשיך לנוע עמוק אל תוך השממה.

תחנה חמישית: כביש 95 ונסיע אל Willow Creek Hot Springs

לאחר שהתחברתי סוף סוף לכביש 95, נסעתי בו דרומה עד שהגעתי לדרך שמובילה בחזרה מערבה. להפתעתי הרבה, דרך העפר שנקראת Whitehorse Ranch הייתה במצב מעולה ומתוחזקת היטב, מה שאיפשר לי לפתח מהירות יפה בנסיעה מערבה.

לאחר כחצי שעה של נסיעה, מיד אחרי שעברתי את אזור החווה, מצאתי את הדרך הצדדית שפונה לכיוון המעיינות החמים Willow Creek Hot Springs. מדובר במעיינות חמים קטנים, נסתרים ובודדים לחלוטין בלב המדבר הלבן. מקום מיוחד במינו להירגע בו מכל טלטולי הדרכים של הימים האחרונים. פגשתי שם אדם אחד שהגיע למקום לכמה ימים של התבודדות, והוא סיפר לי בחיוך שאני האורח הראשון שהוא רואה ביומיים האחרונים.

האנשים שפוגשים במעיינות החמים הם מאוד מיוחדים, בטוח שונים, מי המשוגע שנסע מאות מיילים לאמצע המדבר להתרחץ בערום במעיונות חמים. מלבד מטיילים כמוני יש הרבה אנשים שירדו מהטרידמייל של הריצה האין סופית של החיים המערביים וחיים בסוג של נוודות.

זה הזמן לומר שבניגוד לשמרנות הגדולה שיש בארה"ב במעיינות חמים בטבע לרוב, גם אם באופן לא פורמלי, הלבוש בבגד ים הוא אופציה ומרבית האנשים רוחצים בערום, אפשר לרחוץ בבגד ים אין בעיה. קחו את זה בחשבון אם מטיילים עם ילדים.

להפתעתי, המקום היה ממש מתוחזק וכלל אתר קמפינג וחניון לילה מסודר. נכנסתי למים ורחצתי במעיין החם כחצי שעה, נהנה מכל רגע של שקט.

דרמת הדלק בשקיעה וחיפוש מקום לינה

טוב, הגיע הזמן להמשיך בנסיעה מערבה... נכנסתי לרכב, התחלתי לנסוע, ופתאום קלטתי שמצב הדלק שלי נמוך. כל הנסיעה הלוך ושוב והסיבוב הגדול בדרכי העפר פשוט "שתו" את מיכל הדלק. לפי מד המרחק של הרכב נשאר לי דלק המספיק ל-70 מייל בלבד.

זה בהחלט אמור להספיק כדי להגיע לכביש הראשי (מרחק של כ-20 מייל) ומשם עוד 15 מייל לתחנת הדלק של Denio Junction. יחד עם זאת, התחלתי לקוות בלב שהתחנה שם אכן מחזיקה דלק, שהמשאבה תקינה ושהיא עדיין מקבלת כרטיסי אשראי, כי החנות לידה כבר תהיה סגורה בשעות האלה. תחנת הדלק השנייה באזור נמצאת בפילדס, אבל לא ידעתי אם היא פתוחה והיא גם ממש לא הייתה בכיוון ההמשך שלי.

הגעתי לתחנת הדלק בדניו כשיש לי לפי מחשבון הרכב בערך 35 מייל במיכל. כנראה חישבתי נכון והיה לי כפול מהספייר הנדרש, אבל אני ממש לא אוהב להגיע למצבים גבוליים כאלה באזורים כל כך מרוחקים ומבודדים. תובנה ראשונה מהאירוע: חייבים לקנות ג'ריקן דלק רציני, 5 גלון, שיישב קבוע על הגג!

אחרי התדלוק, התחלתי לנסוע מערבה על כביש 140 השומם. הכביש מתחיל אומנם בנבאדה, אבל מהר מאוד חוזר ונכנס אל תוך מדינת אורגון, באזור המאופיין ברמה בזלתית גבוהה ושוממת. לאחר נסיעה ארוכה מאוד שנמשכה עמוק אל תוך שעות אחר הצהריים המאוחרות וזמן השקיעה, לאורך אחת הדרכים המבודדות ביותר באזור, הגעתי ממש עם רגעי השקיעה לנקודת תצפית יפהפייה המשקיפה מעל עמק ענק.

זה היה הטיימינג המושלם לעצור: שלפתי את כיסא הפיקניק, הכנתי ארוחת ערב טובה וישבתי לאכול וליהנות מהנוף המרהיב של השמש הצונחת במערב, מעבר להרים הנישאים.

כשהחל להחשיך באמת, חזרתי לרכב והמשכתי לנסוע מערבה כדי לחפש מקום מתאים ללינה. חלפתי על פני עמק גדול עם אגם ונהר ליד עיירה קטנה בשם אדל (Adel), אבל האזור היה מוצף בכמויות מטורפות של יתושים, אז החלטתי לא לעצור והמשכתי בנסיעה. הכביש החל לעלות לתוך ההרים, וברגע שהגעתי לאזור מיוער ושקט, שברתי מהכביש הראשי לדרך צדדית ומצאתי את הפינה שלי.

החניתי את הרכב ללינת הלילה השלישית של המסע, התארגנתי בזריזות בתוך הרכב והלכתי לישון. מחר מחכה יום חדש.

סה"כ נסעתי היום 345 מייל שרובם בשבילים מדבריים.

אלבום תמונות נוספות: