טיול נבדה אורגון, יום 12: מפלי פאולינה, הטרק למעיינות החמים הנסתרים ומערת הלבה של דריק קייב
יום הרפתקני ויוצא דופן שלוקח אותי מלב יערות האורנים אל תוך קלדרה געשית ענקית, טבילה במעיינות חמים על שפת אגם, וחקירה של מערת לבה פראית ומבודדת במדבר, לפני לינת שטח על קצהו של חרוט געשי.
הבוקר בפארק לא-פיין (LaPine State Park) והמפלים של נהר הדישוטס
פתחתי את הבוקר בנסיעה קצרה אל פארק המדינה לא-פיין, אזור שקט ומקסים הנושק לנהר הדישוטס ומפורסם בעצי האורן העצומים שבו, בהם עץ האורן מסוג פונדרוסה הגדול ביותר באורגון, המכונה ה-"Big Tree".
משם המשכתי אל עבר פאולינה קריק (Paulina Creek) להליכת בוקר לאורך סדרה של מפלים יפים:
מפל Natural Water Slides: עצרתי בנקודה ייחודית בנחל שבה המים זורמים על פני משטחי סלע בזלת חלקים במיוחד, שנראים ומתפקדים ממש כמו מגלשות מים טבעיות בלב היער.
מפל Paulina Falls: המשכתי בנסיעה קצרה והגעתי אל המפלים המרשימים של פאולינה. כאן המים צונחים בעוצמה אדירה מגובה של כ-10 מטרים מעל קיר בזלת כפול וזקוף. זהו מראה עוצמתי ומרשים שניתן להביט בו הן מרחבת התצפית העליונה והן משביל קצר שיורד אל בסיס המפל.
הטרק לאורך האגם אל המעיינות החמים הנסתרים (Paulina Lake Hot Springs)
לאחר הביקור במפלים, נכנסתי עמוק יותר אל תוך קלדרת ניוברי (Newberry Caldera) – לוע געשי עצום שבו שוכנים שני אגמים גדולים. החניתי את הרכב ליד מתחם הנופש של אגם פאולינה והתכוננתי להליכה אל אחד הסודות השמורים של האזור: המעיינות החמים שעל שפת האגם.
כדי להגיע למעיינות אין כל גישה לרכב, והדרך היחידה להגיע אליהם היא לצאת לטרק רגלי לאורך ה-Paulina Lake Trail. זהו מסלול של כ-2.5 מייל לכל כיוון (כ-5 מייל בסך הכל, הלוך ושוב), שעוקב בצורה קסומה אחר קו המים של האגם בחלקו הצפוני. הצעידה היא ברובה מישורית ונעימה ועוברת בתוך יער בתולי של עצי אורן וצפצפה, כשמצד אחד נשקף המראה הכחול והעמוק של האגם ומצד שני מתרוממים קירות הקלדרה העצומים, כולל שדות הבזלת והאובסידיאן (זכוכית געשית שחורה ומבריקה) המפורסמים של האזור.
ככל שמתקרבים אל הקצה המרוחק של האגם, מתחילים להריח את הניחוח המוכר של הגופרית ומבינים שהגענו ליעד. המעיינות החמים כאן הם חוויה פראית לחלוטין. לא מדובר בבריכות מוסדרות, אלא בנביעות תרמיות טבעיות הפורצות ממש מתוך החול והסלעים בקו המים של האגם. מטיילים שהיו כאן לאורך השנים בנו בעזרת סלעים ובולי עץ "גיגיות" וסכרים קטנים כדי לכלוא את המים החמים (שמגיעים לטמפרטורה של מעל 40 מעלות צלזיוס), ובמקום ישנם דליי מים המאפשרים להביא מי אגם קרים כדי לווסת את החום.
נקודה שחשוב לקחת בחשבון: בניגוד לשמרנות האמריקאית הרגילה, במעיינות חמים טבעיים בלב הטבע בארצות הברית נהוג לרוב, גם אם באופן לא פורמלי, לרחוץ בעירום מלא. הלבוש בבגד ים הוא כמובן אופציה ואין איתו שום בעיה, אבל מרבית האנשים בשטח מוותרים עליו. כדאי לקחת זאת בחשבון אם אתם מתכננים לטייל באזור עם ילדים.
השוס הגדול כאן הוא משחק הטמפרטורות: אתה יושב בתוך בריכת בוץ וחול קטנה וחמה, וכאשר המים הופכים לחמים מדי, כל מה שצריך לעשות זה להזיז סלע קטן או פשוט להושיט יד החוצה אל מי האגם הקפואים שלצדך כדי לאזן את החום. היה פה רק עוד זוג מבוגר אחד. השילוב של הבדידות בטבע, הנוף המושלג של הפסגות סביב המשתקפות באגם, והטבילה המרגיעה אחרי ההליכה, הופכים את הטרק הזה לחוויה בלתי נשכחת.
בזמן שהלכתי לכיוון המעיינות פגשתי מטייל שסיפר לי על מעיין "סודי" נוסף שנמצא בנפרד מאזור המעיינות המרכזי והוא הרבה יותר שווה. הוא נמצא כחצי קילומטר לפני המעיינות הראשיים, לא על השביל עצמו אלא בקצה שביל לא ברור שיורד לשפת האגם. הוא ציין שצריך לחפש אותו היטב, אבל זה שווה את המאמץ.
כמובן שיצאתי לחפש את המעיין הזה, אבל באותו זמן שהה בו מטייל שהגיע למקום ישירות עם קיאק, ולכן לא ראיתי אותו מגיע מראש. החלטתי להמשיך תחילה לאתר המעיינות הראשי ואמרתי לעצמי שבדרך חזרה אעצור פה שוב. בדרך חזרה, כעבור חצי שעה, ראיתי שהוא כבר נמצא בשלבי התארגנות לעזיבה. חיכיתי בסבלנות שישוט לדרכו ונכנסתי למעיין העמוק. בניגוד לאחרים הוא לא היה רותח מדי, אלא בטמפרטורה מושלמת לטבילה ממושכת.
אחרי שעה ארוכה של מנוחה במים החמים, יצאתי החוצה, טבלתי לרחצה מהירה ומעוררת באגם הקר, התלבשתי וצעדתי את הדרך חזרה אל הרכב. איזו חוויה מדהימה.
מצפה הכוכבים בפיין מאונטיין ונסיעת השטח אל מערת דריק (Derrick Cave)
חזרתי לג'יפ, יצאתי מתחומי הקלדרה והתחלתי בנסיעה מזרחה, כשהנוף משתנה שוב במהירות והופך לחשוף ומדברי. נסעתי מזרחה על כביש 20 ופניתי ביציאה המובילה בכביש ההררי אל עבר Pine Mountain Observatory – מצפה כוכבים היסטורי ומבודד השוכן בראש ההר בגובה של כ-1,900 מטרים.
המקום נבחר בשל האוויר המדברי היבש והנקי מזיהום אור, והתצפית מהפסגה על מרחבי השממה של מזרח אורגון היא פשוט אדירה. האזור הגבוה מכוסה ביער מרשים ביותר, אך כבר כשהגעתי היה ריח חזק של שריפה באוויר.
אחרי שעברתי את מצפה הכוכבים הבנתי בדיוק מדוע: בחלק הדרום-מזרחי של הרכס השתוללה שריפת יער, ממש זמן קצר לפני כן. ירדתי בזהירות בשביל התלול שעבר בחלקו השרוף של ההר, עד שהגעתי לשטח המישורי למטה, שם האש כבר לא נגעה.
ממצפה הכוכבים הגבוה פניתי אל החלק האתגרי של היום – נסיעת שטח ארוכה, קשוחה ומאובקת בדרכי עפר נידחות בלב "המדבר הגבוה", במטרה להגיע אל אחת ממערות הלבה המיוחדות והפחות מוכרות באורגון: Derrick Cave.
הנסיעה לא הייתה קשה מבחינת עבירות, שכן מדובר באזור OHV (רכבי שטח) מסודר, אך האתגר המרכזי היה הניווט, צריך היה לוודא בכל פיצול שלוקחים את השבילים הנכונים. הנסיעה הזו לקחה לא מעט זמן.
הביקור במערה
מערת דריק היא "צינור לבה" (Lava Tube) פרה-היסטורי עצום, שנוצר לפני מאות אלפי שנים במהלך התפרצות געשית באזור הר פוקס (Fox Butte). כאשר הלבה זרמה כנהר לוהט, החלק החיצוני שלה התקרר והתקשה במגע עם האוויר והפך לקרום סלע מוצק, בעוד הלבה הנוזלית שבפנים המשיכה לזרום ולהתנקז החוצה, מותירה אחריה צינור תת-קרקעי חלול וענקי. המערה נקראת על שמו של ה.א. דריק, חלוץ מקומי שגילה אותה בתחילת המאה הקודמת, ובמהלך שנות המלחמה הקרה היא אף סומנה על ידי הממשל האמריקאי כמקלט גרעיני פוטנציאלי לחירום בשל בידודה ועוצמת קירותיה.
כשהגעתי לאתר המבודד חניתי והלכתי על גבי האזור הבזלתי לפי הסימון במפה אל עבר פתח המערה.
מצאתי פתח קריסה ענק באדמה שדרכו יורדים פנימה. בכניסה היה מונח יומן מטיילים מסודר; דפדפתי בו וראיתי שהפעם האחרונה שביקרו כאן הייתה יומיים לפניי.
ברגע שנכנסים, הטמפרטורה צונחת בבת אחת – בתוך המערה נשמרת טמפרטורה קבועה וקרה של כ-7 מעלות צלזיוס לאורך כל השנה, ללא קשר לחום המדברי שבחוץ. המערה הזו אינה מוארת או מוסדרת; אין בה שבילים מעוצבים או מעקות, והיא שרויה באפלה מוחלטת, מה שמחייב שימוש בפנסי ראש חזקים ובנעלי הליכה טובות.
המימדים של הצינור הזה פשוט מטורפים: אורכו מגיע לכ-400 מטרים, ובחלק מהאזורים התקרה נישאת לגובה מדהים של כ-14 מטרים והרוחב מגיע ל-25 מטרים, מה שנותן תחושה של צעידה בתוך קתדרלת בזלת תת-קרקעית עצומה. זו הייתה הליכה די ארוכה ואיטית. התקדמתי בזהירות רבה. לא פחדתי מהמחשבה שהפתח ייסגר פתאום ואתקע במערה המבודדת, אלא מהסכנה המוחשית יותר, לשבור את הרגל על הסלעים הקשים והמשוננים שבקרקעית.
הרצפה של המערה לא הייתה ישרה בכלל, ובמספר מקומות זרם הלבה התבקע בעבר במה שנראה כמו מעין התפרצות פנימית עתיקה. המחזה הזה ממש הזכיר לי את הסצנה האייקונית של הבקיעה מהביצה בסרט "הנוסע השמיני"; במקום כזה אפשר בקלות לתת לדמיון לרוץ לטוות סדרה שלמה של סיפורי הרפתקאות...
כשהארתי עם הפנס על הקירות והתקרה, יכולתי לראות בבירור את סימני ה"שיוף" של זרם הלבה העתיק, נטיפי לבה קטנים שקפאו בזמן (Lavacicles), ומשטחי סלע געשיים מרתקים. בשלב מסוים כיביתי את הפנס רק כדי לחוות לכמה רגעים את השקט המוחלט ואת החושך המוחלט של בטן האדמה – חוויה עוצמתית ומרחיבת נשימה.
זו הייתה חוויה מדהימה של הליכה במערה, לבד לחלוטין והרחק מכל יישוב או אדם, וההגעה אליה בנסיעת שטח ארוכה רק הוסיפה לעוצמת הרגע.
נסיעת שטח ביער ולינה פראית על קצה החרוט הגעשי
לאחר שיצאתי בחזרה אל אור השמש והחום של המדבר, הנעתי את הג'יפ ונכנסתי אל תוך נסיעת שטח נוספת, הפעם בדרכים פנימיות ויפהפיות החוצות יער אורנים מבודד ופראי, הרחק מכל ציוויליזציה או כביש סלול. היעד הסופי של היום ה-12 היה נקודת הציון המדויקת שסימנתי מראש במפה: 43°40'51.6"N 121°02'01.6"W.
הערב כבר החל לרדת. הג'יפ טיפס בדרכי עפר תלולות ומפותלות, כשהענפים של עצי האורן ממש סוגרים על צידי הרכב משני הצדדים. עליתי בשביל שהקיף מספר פעמים את החרוט המושלם, עד שהגעתי בדיוק אל הקצה הגבוה של חרוט געשי מיוער ונסתר (Cinder Cone).
המיקום פשוט מושלם. אני נמצא כאן לבד לחלוטין, על שפת הלוע הישן, מוקף בעצי אורן גבוהים, כשמתחתיי נפרשים המרחבים העצומים של אורגון (אם כי העצים הסבוכים הסתירו את מרבית הנוף הפתוח).
התחלתי להתארגן למחנה הלילה, הדלקתי גזייה לארוחת ערב טובה, והתכוננתי לשינה בתוך הרכב תחת שמיים זרועי מיליוני כוכבים, בנקודה הכי פראית ומבודדת שהייתה לי עד כה לאורך כל הטיול. הספקתי לנסוע היום בסך הכל 235 מייל.
אלבום של תמונות נוספות מהיום הזה:
תגובות