טיול נבדה אורגון, יום 3: אגמים נסתרים בהרים ופרידה מאוניון ואלי

מאי 2026. קמתי מוקדם בבוקר יחד עם קרני הזריחה הראשונות, אחרי לילה של שינה מעולה שהייתי זקוק לה כמו אוויר לנשימה.

אחרי התארגנות קצרה ליד הרכב, הדבר הראשון שעשיתי היה לגשת לחלק האחורי של ה-4ראנר כדי לבדוק שהאלתור והקשירות של הטמבון האחורי מאתמול מחזיקים מעמד. הכל נראה יציב ומאובטח מספיק, ויצאתי לדרך מתוך חניון הלילה של אגם אוניון.

מילה על החניון הזה: המקום מנוהל על ידי ה-BLM ולהפתעתי הרבה הוא ממש מסודר ונקי. יש בו שולחנות פיקניק, אזורים מוגדרים להבערת אש, ואפילו שירותי שדה (Vault Toilets) בנויים. למי שמתכנן להגיע לכאן, כדאי לדעת שהאגם הזה פופולרי מאוד בקרב דייגים, ויש צורך ברישיונות ואישורים מתאימים מהמדינה אם באים לדוג פה.

נסעתי לאט ועברתי אל צידו השני של האגם, המקום שבו השמש כבר החלה לזרוח במלוא עוצמתה. ניצלתי את הדקות האלה כדי להפשיר מהקור של הבוקר, עמדתי להתחמם בשמש ושתיתי קפה טוב שרק הכנתי. זה היה הטיימינג המושלם לשלוף את הרחפן ולהטיס אותו מעל המים. שלפתי את הרחפן והטסתי אותו גבוה, זכיתי לראות את המראה המשגע של האגם ושל כל העמק מלמעלה וכן את רכסי ההרים המושלגים, פשוט חבל ארץ פראי ויפהפה.

אחרי שסיימתי את הקפה, חזרתי להגה ונסעתי עוד מרחק קצר במעלה שביל צדדי שעבר בתוך יער צפצפות ירוק, עד שהגעתי לחניון קטן שבו שביל הרכב מסתיים.

היעד הבא שלי היה אזור של מספר אגמים אלפיניים שנקרא בלו לייק (Blue Lake).

ממגרש החנייה הזה מתחיל מסלול רגלי (Blue Lakes Trailhead). השביל מטפס במתינות בתוך חורשת עצי צפצפה, ואחרי הליכה קצרה של פחות ממייל, היער נפתח ומגיעים אל האגם היפהפה. המיקום שלו פשוט מושלם – הוא יושב ממש למרגלות ההרים הגבוהים והמושלגים של הרכס.

בשעות הבוקר המוקדמות האלה השתרר במקום שקט מוחלט, ותמונת הראי של הפסגות המושלגות שהשתקפה על פני המים החלקים של האגם הייתה פשוט מחזה מדהים.

אחרי הפסקת מנוחה קצרה מול הנוף, סובבתי את הגב והתחלתי לרדת בשביל שעליתי בו בחזרה לכיוון הרכב. סך הכל זו לא הליכה קשה בכלל, והתמורה של הנוף הפתוח של האגם פשוט שווה את זה.

מהחניון התחלתי את הנסיעה בירידה חזרה לכיוון אגם אוניון, ומשם פניתי אל השביל הראשי שמוביל לירידה הגדולה מההרים. השביל הזה אמור להוביל אותי בסופו של דבר חצי סיבוב אחורה, ולהתחבר לאותה צומת שבילים שבה עמדתי אתמול בצהריים, לפני שפניתי ללולאה הקשוחה.

הירידה מהרכס הייתה ממש תלולה, אבל בניגוד לסיוט של אתמול, הפעם לא היו עצים כלל או בעיות עבירות מיוחדות או חסימות עצים. החוק היחיד כאן היה פשוט לנסוע לאט, בסבלנות ובזהירות רבה, כדי לא לסטות מהקוליס בסיבובים או לחטוף איזה פנצ'ר מרגיז מצור צורני.

זו הייתה ירידה ארוכה וממושכת שהובילה אותי עד לקרקעית של עמק עמוק שזורם בו נחל, ומשם הדרך טיפסה שוב בקצרה עד שהגעתי לפיצול השבילים המוכר שהייתי בו אתמול. עשיתי זאת, סגרתי את הלולאה. מנקודת הפיצול הזו חיכתה לי עוד ירידה ארוכה ואחרונה, הפעם לכיוון העמק הראשי שלמטה.

הגעתי למטה אל קרקעית העמק הרחב. חזרתי אל אזור המרעה הפתוח שבו פגשתי שוב את האגם הגדול. זה היה המקום המדויק לעצור בו את ה-4ראנר, לשלוף את הקומפרסור ולנפח מחדש את הצמיגים ללחץ כביש רגיל, רגע לפני שאני פותח מנוע לנסיעה של עוד 10 מייל בדרך העפר הטובה שמובילה החוצה מהעמק אל עבר האספלט של הכביש המהיר.

יצאתי מהשטח באופן רשמי. הגלגלים חזרו להסתובב על כביש אספלט חלק, ואני לחצתי על הגז לכיוון העיירה הזעירה דניו (Denio), שהיא תחנת הריענון, התידלוק והמעבר הרשמי הראשון שלי בטיול הזה אל תוך מדינת אורגון.

כשאני מביט לאחור על הגיחה הזו לאוניון ואלי, אני מבין שפרט לכמה מכות של כבוד פגוע וטמבון פלסטיק אחד שבור שישאר למזכרת, זה היה טיול שטח מיוחד ומאתגר בטירוף.

נהניתי מכל רגע של נהיגה מרוכזת, עבודה פיזית של פינוי המכשולים ונופים שמעטים זוכים לראות.

זו הייתה חוויה מדהימה בעוצמתה, סוג של הרפתקה מהסרטים שאני בטוח שלא אשכח לעולם.

אלבום תמונות נוספות: