טיול נבדה אורגון, יום 8: מקנון ביץ' אל שפך הקולומביה – סיום המסע לאורך החוף וסופת שלג בהר סנט הלנס

יום פראי של 200 מייל שהתחיל בהשכמה עצבנית ובאייל מאיים, המשיך בנסיעה על קו המים, והסתיים בסופת שלג בלתי צפויה על הר געש ונוסטלגיה במוטל ישן.

השכמה לא צפויה וקפה של בוקר

הבוקר של היום השמיני התחיל בצורה הכי לא צפויה שיש. בשעה חמש וחצי לפנות בבוקר, נשמעו פתאום נקישות חזקות והחלטיות על חלון הרכב. הורדתי את הכיסוי וראיתי את האישה שמתפעלת את חניון הלילה של אומפקווה עומדת שם. היא פנתה אליי בדיעבד די בעצבנות ושאלה לפשר העניין שנכנסתי לשטח החניון בלי הזמנה.

הסברתי לה שבערב הקודם, כשהגעתי, לא הייתה לי הזמנה מראש, אבל המערכת האוטומטית הראתה שיש אפשרות לשלם במקום על חניון הלילה ולאותו יום. משום מה, המידע הזה לא הופיע אצלה בטאבלט, אז שלפתי את הטלפון והראיתי לה את קבלת התשלום הרשמית שקיבלתי במייל. רק אז היא נרגעה, התנצלה ועזבה אותי לנפשי. נו טוב, לפחות הרווחתי השכמה מוקדמת. ניצלתי את הזמן, התארגנתי בזריזות, הכנתי קפה שחור וחם ויצאתי לדרך לכיוון פארק אקולה.

תצפית בוקר מפארק אקולה (Ecola State Park) והמפגש המפחיד עם האייל

לפני שעזבתי את אזור קנון ביץ' סופית, עליתי עם הרכב בכביש הצר, המשובש והמפותל שמוביל עמוק לתוך היער הסבוך של Ecola State Park. עצרתי בנקודת התצפית המפורסמת המשקיפה דרומה – Ecola Point Viewpoint. בשעה מוקדמת כזו של הבוקר הייתי המטייל היחיד במקום. הנוף של סלע הייסטק רוק המפורסם ממרחק, כשהוא מוקף ברסס גלים לבן ובעננות נמוכה שמגרדת את המים, נראה שונה לחלוטין ובאווירה אחרת לגמרי מזו של השקיעה מאמש. מפה ניתן לראות בצורה נהדרת את כל סלעי הענק המפוזרים לאורך החוף. הנוף היה פשוט מיוחד במינו.

אבל הדרמה האמיתית התרחשה כשסיימתי את התצפית ופניתי לחזור לרכב.

כשצעדתי על שביל העפר הצר שעל קצה המצוק, עמד שם פתאום אייל ענק (Elk), ממש על השביל, וחסם לחלוטין את דרך החזרה שלי. מימין היה מצוק תלול אל הים ומשמאל היה עוד כמה איילים, כך שלא הייתה לי דרך לעקוף אותו. לא רציתי להתקרב אליו יותר מדי, אבל גם לא הייתה לי ברירה. ניסיתי להתקדם צעד או שניים במחשבה שאולי הוא ייבהל ויזוז, אבל הוא פשוט נשאר לעמוד על מקומו, נועץ בי עיניים.

זה הפך בשנייה למצב לא נעים ואפילו מפחיד מאוד.

זה לא במבי קטן וחמוד, מדובר בחיה עצומה, חזקה ופראית, ודריכה אחת מהפרסות שלה יכולה להסתיים בפציעה קשה. האייל החל להפגין התנהגות מאיימת ואפילו עשה כמה צעדים לעברי. עברתי את הגדר הקטנה לכיוון המצוק, זה לא מכשול שיעצור אותו אבל יהיה לי יותר תמרון. המשכתי ללכת לאט, כל הזמן מנסה לראות מה הוא עושה ולהתרחק ממנו אבל לא נראה שהוא נרגע. התחלתי להתרחק עוד כמה מטרים אבל הוא החל ללכת אחרי, עדיין באופן מאיים, הרגשתי די בפחד.

באיזה שהוא שלב בלי לחשוב יותר מדי, סובבתי את הגב ויצאתי בריצה מטורפת כדי לתפוס מחסה מאחורי גזע של עץ גדול שהיה ממש בקרבת מקום, כמה מטרים ממני. תוך כדי הריצה והפאניקה, מעדתי ונפלתי עם כל הגוף ישירות לתוך סבך עמוק של שיחי פטל בר מלאי קוצים דוקרניים.

למזלי, האייל לא פתח בהסתערות מלאה, לא היה לי סיכוי להשיג אותו, אבל הוא בהחלט עקב אחריי בצורה מאיימת והתקדם לצדו השני של העץ שבו התחבאתי. חיכיתי שם כמה דקות מתוחות, כשהעץ מפריד בינינו, עד שהוא החליט להסתובב ולהתרחק מעט, מה שאפשר לי לזגזג חזרה ולברוח לרכב.

נכנסתי לג'יפ כשאני מנסה להסדיר את הנשימה, פצוע וסרוט כולי ברגליים, כי לבשתי מכנסיים קצרות. בקיצור, חוויה מפחידה ומורטת עצבים על הבוקר.

במחשבה לאחור, אני לא יודע מה הייתי יכול לעשות אחרת, בהתחלה היה נראה שהוא נותן לי לעבור אבל באיזה שהוא שלב שהייתי קרוב כל המצב התדרדר. אולי פשוט הכי נכון זה לחכות שעה ארוכה על המצוק עד שיבואו עוד אנשים ושהאייל יואיל בטובו להתפנות מהשטח. זה הלקח שלי.

כוכבי ים ב-Indian Beach ויבלות בבוהן

אחרי שנרגעתי מעט מהאדרנלין, נסעתי לחלקו השני של הפארק, אל חוף Indian Beach.

החנתי את הרכב במגרש החניה הגדול וירדתי אל קו המים.

הגעתי בדיוק בתחילת הגאות והשפל היה מלא, אז שטחי הסלע הגדולים בחוף היו עדיין חשופים בחלקם. ניצלתי את ההזדמנות והסתובבתי בין בריכות הגאות (Tide Pools) הקטנות, שם ניתן היה לראות מקרוב עשרות כוכבי ים צבעוניים ויפהפיים, צדפות רבות ומלפפוני ים שנצמדים בחוזקה אל הסלעים הרטובים.

שוטטתי שם מעל שעה, נהנה מהנוף הפראי. מהנקודה הזו גם ראיתי בצורה טובה וברורה יחסית את מגדלור טילאמוק (Tillamook Rock Lighthouse) הניצב בדידות מזהרת על הסלע בלב האוקיינוס.

העניין הוא שמכיוון שהסתובבתי בתוך בריכות המים, נשארתי עם מכנסיים קצרות וכן הורדתי את נעלי ההליכה ובחרתי לנעול את סנדלי השטח שלי שלא לבשתי מעל שנה. השילוב של מים, חול ים דק שנכנס לתוך הסנדלים והחיכוך הרצוף עם העור במהלך ההליכה, עשו את שלהם: חטפתי יבלות רציניות וכואבות בבוהנים, כאלו שסבלתי מהן והציקו לי לכל אורך המשך הטיול.

סיסייד (Seaside) והאתר ההיסטורי של לואיס וקלארק

מפארק אקולה התחלתי בנסיעה צפונה. הנוף השתנה, ההרים התרחקו מעט והגעתי לעיירת הנופש ההיסטורית סיסייד (Seaside). עשיתי סיבוב קצר ברגל לאורך הטיילת המפורסמת והוותיקה שלהם (The Prom), שנבנתה עוד בתחילת המאה הקודמת, עד לאנדרטה של משלחת לואיס וקלארק. האנדרטה הזו מציינת את הנקודה המערבית ביותר אליה הגיעו חברי משלחת החקר המפורסמת בשנת 1806, במטרה להקים פה מאהל מיוחד ולייצר מלח לצידה מהאוקיינוס באמצעות הרתחת המים.

מזג האוויר בחוץ היה קר וגשום, אבל כשמביטים סביב על התשתיות, קל מאוד לדמיין איך המקום הזה הופך בקיץ לכוורת שוקקת ומלאה באלפי תיירים שמגיעים ליהנות מרצועת החוף החולית והארוכה.

מסיסייד המשכתי אל עבר היעד ההיסטורי הבא – Lewis and Clark National Historical Park.

הביקור באתר, ובמיוחד בשחזור של Fort Clatsop, הוא חוויה שזורקת אותך אחורה בזמן אל חורף 1805.

ההליכה בין עצי הענק המובילה אל שחזור מבצר העץ הקטן, שבו בילתה משלחת החקר המפורסמת חודשים ארוכים של גשם בלתי פוסק, רטיבות וקור, מוחשית מאוד וממחישה היטב את תנאי המחיה הקשוחים של אותם חלוצים. מרכז המבקרים באתר מציג בצורה יפהפייה את סיפור המשלחת, את מערכת היחסים עם השבטים המקומיים ואת הציוד המקורי ששימש אותם, מה שהופך את העצירה הזו לשיעור היסטורי מרתק בלב הטבע הפראי של שפך נהר הקולומביה.

משם חזרתי חזרה אל קו החוף והמשכתי בנסיעה צפונה, עד שהגעתי אל הנקודה הגיאוגרפית הצפונית ביותר לאורך קו החוף של מדינת אורגון – המקום המדויק שבו נהר הקולומביה העצום נשפך אל האוקיינוס השקט.

נסיעה על החול ב-Fort Stevens State Park והבונקרים של מלחמת העולם השנייה

התחנה הבאה שלי הייתה פארק Fort Stevens State Park. זהו פארק מיוחד במינו, והעצירה הראשונה בו הייתה כדי לראות את שרידי ספינת הברזל הטבועה Peter Iredale. חלקי המתכת החלודים והגדולים של הספינה עדיין בולטים מתוך החול על החוף, עומדים שם כגלעד מאז שנטרפה בחוף בשנת 1906.

השוס הגדול כאן הוא שישנה ירידה מסודרת לחוף שמאפשרת נסיעה עם הרכב ממש על קו המים. זו הייתה חוויה אדירה וכיף לא נורמלי לפתוח מהירות ולנסוע על החול המהודק והקשיח, ממש לצד גלי האוקיינוס המתנפצים.

המשכתי עם הרכב עוד יותר צפונה אל שתי נקודות תצפית מעולות: הראשונה לאורך Jetty Road המשקיפה על נהר הקולומביה הענק, והשנייה במזח הדרומי, שם עליתי אל מגדל התצפית (Columbia River South Jetty Observation Tower).

משם המשכתי לביקור בביצורי הבטון והבונקרים הישנים של המבצר, ששימשו להגנת החוף האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. עצרתי בכמה בונקרים מסיביים, שבעבר היוו את הבסיס לתותחי הענק שהגנו על פתח הכניסה לנהר.

באתר של Old Fort Stevens נתקלתי בקבוצת חובבי היסטוריה שביצעו שחזור חי של אותה תקופה, הם הקימו מאהל צבאי קטן, לבשו מדי חיילים תואמים מאותם ימים והציגו ציוד תקופתי. פירט מדהים שנזכרתי בו הוא שפורט סטיבנס הוא ככל הנראה הבסיס הצבאי היחיד ביבשת ארצות הברית (Continental US) שהופגז בפועל על ידי כוחות אויב במהלך המלחמה, כאשר צוללת יפנית עלתה על פני השטח ב-1942 וירתה פגזים לעבר החוף. יצא שבטיול שלי לאורך כל החוף של מדינת אורגון ביקרתי במקום היחידי שהופצץ מהאוויר, ממש בדרום והמקום היחידי שהופגז מכלי שיט, על הקצה הצפוני של החוף.

אסטוריה, גשר הענק והמוזיאון הימי (CRMM)

משם נכנסתי אל מרכז העיר אסטוריה (Astoria), המלאה בבתים ויקטוריאניים יפים הבנויים על צלע ההר. חלפתי על פני גשר הענק, ה-Astoria-Megler Bridge, שמהווה את קו הסיום הרשמי של מסע החוף שלי. הגשר הזה משתרע על פני כמעט 4.1 מייל (6.6 קילומטרים) מעל נהר הקולומביה העצום ומחבר את אורגון עם מדינת וושינגטון. המראה של הגשר הענק המתנשא לגובה רב מעל המים הסוערים, כשאוניות מטען ומכולות מפלצתיות עוברות ישירות מתחתיו, הוא מחזה עוצמתי בצורה בלתי רגילה.

מנקודה זו הבטתי אחורה על אורגון וסיכמתי לעצמי 360 מייל מדהימים, משתנים, מגוונים וסוערים של נסיעה רצופה לאורך אחד מחופי הים היפים בעולם.

מכיוון שביקרתי באסטוריה בעבר מספר פעמים, ויתרתי על שאר האטרקציות של העיר, הפעם החלטתי לבקר אך ורק במוזיאון הימי של נהר הקולומביה (Columbia River Maritime Museum), שזכרתי לטובה מהעבר.

המוזיאון הזה פשוט מעולה, והמבנה הראשי שלו, המעוצב בצורת גל ים ענק, מרשים כבר מבחוץ. בפנים ישנן תצוגות מודרניות ועשירות שלוקחות אותך למסע בתוך היסטוריית הספנות של האזור, הידוע בכינויו "בית הקברות של האוקיינוס" בשל אלפי הספינות שטבעו בפתח הנהר הבוגדני.

אחת התצוגות הכי חזקות שם מציגה סירת הצלה אמיתית בגודל מלא של משמר החופים, כשהיא תלויה באוויר מעליך בעיצומו של גל סערה מדומה, לצד סרטונים אינטראקטיביים שממחישים איך צוותי הנתבים מחרפים את נפשם כדי להוביל בבטחה את אוניות המטען הגדולות דרך המים הגועשים.

גולת הכותרת של הביקור חיכתה לי על הרציף בחוץ, אוניית המגדלור ההיסטורית Columbia WLV-604, ששימשה בעבר כמגדלור צף בלב ים כדי לסמן לספינות את נתיב הכניסה הבטוח. הצוות היה חי על האונייה במשך שבועות ארוכים והיה מתחלף באמצעות סירת אספקה קבועה שהביאה דלק, מים ומזון. הסיור בתוך האונייה, במעברים הצרים העשויים ברזל כבד, בחדר האלחוט ובמגורי הצוות, הוא חוויה נהדרת של חזרה בזמן לשנות ה-50 וה-60.

עבורי, שיא הביקור בספינה היה הירידה אל בטן האונייה – אל חדר המנועים. המקום שמור ומתוחזק בצורה פנומנלית, ומרגיש כאילו המכונאים רק יצאו לרגע להפסקה. החלל מלא במנועי דיזל עצומים וכבדים, ששימשו להנעת הספינה ולהפעלת הגנרטורים האדירים שסיפקו חשמל רציף לנורת המגדלור ולצופרי הערפל האימתניים שלה. הריח הקל של שמן ומכונות, מדי הלחץ האנלוגיים וצינורות הנחושת המבריקים החזירו אותי באחת לעידן הנדסי אחר. השילוב בין התצוגות בתוך המבנה לבין הסיור בבטן האונייה הפך את הביקור הזה לחוויה מרתקת במיוחד. אני ממליץ עליו בחום לכל מי שעובר באזור.

תפנית בעלילה: משנים כיוון אל הר סנט הלנס (Mt. St. Helens)

עם סיום רצועת החוף של אורגון, עמדו בפניי שתי אפשרויות להמשך הטיול:

• אפשרות 1: לעלות צפונה עמוק לתוך מדינת וושינגטון ולנסוע לפארק הלאומי אולימפיק (Olympic National Park), על יערות הגשם, החופים הפראיים וההרים המושלגים שלו.

• אפשרות 2: לנסוע מזרחה אל עבר הפארק הלאומי של הר סנט הלנס (Snt Heln), השוכן במדינת וושינגטון, מעט צפונית לעיר פורטלנד.

מכיוון שכבר ביקרתי בשני המקומות הללו בעבר, והנסיעה צפונה לאולימפיק הייתה מרחיקה אותי בצורה משמעותית מהמשך המסלול המתוכנן של הטיול, בחרתי באפשרות השנייה ופניתי מזרחה לכיוון הר סנט הלנס.

התחלתי בנסיעה של כ-120 מייל (בסביבות שעתיים על הכביש) לכיוון האזור הגבוה של ההר. מזג האוויר, שהיה יחסית נעים ונוח בשעות הצהריים באסטוריה, החל להשתנות ככל שהתקדמתי והפך למעונן, אפרורי וגשום.

סופת שלג בלב ההר ותחושת פספוס של מטיילים

כשהגעתי למרכז המבקרים הראשון של הפארק באזור הנמוך, התבשרתי על ידי הריינג'רים שכרגע יורד שלג של ממש במעלה ההר והכביש סגור בעליה הסופית לקצה ההר. אמרתי לעצמי שאם כבר הגעתי עד לכאן, אין סיכוי שאני מסתובב אחורה, ובטוח ממשיך לטפס למעלה.

ככל שעליתי בגובה, העננים הלכו והתעבו וכיסו לחלוטין את כל הנוף סביב. היה ממש חבל, כי אי אפשר היה לראות שום דבר מההר הגעשי המפורסם או מהסביבה המיוחדת שלו שעוצבה בפיצוץ האדיר של 1980.

קיוויתי שאולי המזל ישחק לי שוב כמו בקנון ביץ' ומזג האוויר יתבהר בהמשך, אבל הפעם זה לא קרה. עצרתי בכמה נקודות תצפית לאורך הדרך אבל הן היו חסומות לחלוטין בעננים ולא ניתן היה לראות מהן דבר. חלפתי על פני ה-Mt St Helens Forest Learning Center והמשכתי לטפס עד ל-Coldwater Ridge Visitor Center, אבל הגעתי לשם בדיוק בדקה שהם סגרו את השערים ונעלו את המקום.

בשלב זה השלג החל לרדת בצורה רצינית, והוא כיסה במהירות את כל הנוף ואת הכביש הראשי בשמיכה לבנה ועבה. ירדתי עם הרכב לכיוון Coldwater Lake Picnic and Boating Site ויצאתי להליכה קצרה על השביל שצמוד לשפת האגם. הכל סביבי היה עטוף בעננים נמוכים במראה סגור לחלוטין, וירד גשם חזק וקר. חזרתי לרכב עם הרגשה די כבדה של פספוס. אבל ככה זה בטיולים מהסוג הזה, הטבע קובע את החוקים, ולא הכל תמיד מסתדר לפי התוכניות הכתובות.

התחלתי לעשות את דרכי בנסיעה חזרה למטה, כשמסביבי משתולל שלג כבד לחלוטין. זה היה פשוט בלתי יאומן לחשוב שרק לפני ארבעה ימים טיילתי בחום המדברי ומישורי המלח של מזרח המדינה, והנה אני עכשיו בתוך סופת שלג חורפית. לשמחתי, ככל שירדתי בגובה, השלג נחלש עד שפסק לחלוטין.

נוסטלגיה במוטל 6 בונקובר

השעה הייתה כבר שבע בערב, והייתי צריך להתקדם דרומה לכיוון אזור פורטלנד, כדי להיות קרוב ליעד שלי למחר בבוקר: קולומביה ריבר גורג' (Columbia River Gorge).

האזור של הערים ונקובר (בוושינגטון) ופורטלנד (באורגון), השוכנות משני צדדיו של נהר הקולומביה, הוא רצף עירוני גדול, צפוף ועמוס מאוד, ולא היה לי שום חשק להתחיל לחפש פינות מבודדות בשולי כבישים או לישון ברחוב ברכב באזור עירוני כזה. אחרי שבוע שלם ברצף של לינת שטח בדרכים, הגעתי למסקנה שמגיעה לי מקלחת חמה וטובה ושינה על מיטה נורמלית בתוך חדר. החלטתי לקחת מלון ללילה.

לא משיקולי תקציב או עלות, אלא נטו מתוך נוסטלגיה טהורה, בחרתי להזמין חדר במוטל 6 (Motel 6), לזכר הימים ההם, לפני שלושים שנה, כשטיילנו בארצות הברית. באותם טיולים ישנים, תמיד הייתי מזמין חדרים ברשת הזו; הם היו זולים מאוד, והיה להם ספרון נייר קטן ותמיד זמין עם רשימת כל הסניפים, מפות הגעה ומספרי טלפון להזמנות. היום, כידוע, זו נחשבת רשת זולה ובסיסית במיוחד, לרוב עם מלונות ברמה די ירודה, והסניף של מוטל 6 בווקובר, וושינגטון, בהחלט הצדיק את המוניטין הנוכחי של הרשת: הסביבה שלו הייתה לא משהו בלשון המעטה, החדר היה בסיסי בצורה קיצונית, ישן למדי ולא מזמין במיוחד. נו טוב, לפחות הייתה מקלחת חמה ומיטה. במסגרת הנוסטלגיה רציתי לאכול ברשת מסעדות דניס אבל לא היה באזור שלי.

ששאלתי את אשתי אם היא יכולה לנחש באיזה מלון ישנתי היא ניחשה מייד….

בכל מקרה, זה היה הסיום הרשמי של היום השמיני של המסע: 200 מייל של נסיעה שלקחה אותי מהקצה הצפוני הפראי של חוף אורגון, דרך היסטוריה של חלוצים, ועד לחוויה חורפית של סופת שלג על הר געש פעיל.

אלבום תמונות נוספות מהיום השמיני: